מהבית הביתה

1.

אז מי אני, אם אני לא מרגישה בבית בישראל, זו השאלה ששאלתי את עצמי במשך עשרה ימים בישראל. כלומר, כשאני בלונדון, התשובה היא קלה. אני בטוח לא בריטית. ועל כן, אני מהגרת. מישהי שנמצאת בין כאן לבין מקום אחר. אבל במקום האחר, אני אמורה להרגיש בבית, נכון? כי אחרת מי אני? איך אני יכולה ליצור רצף של זהות בין מי שהייתי פעם לבין מי שאני החדשה, אם אני הקודמת מפסיקה להתקיים בתוכי? אם החיים הנוכחיים שלי לא קיימים בדמיון של עצמי הקודמת, איך אני יכולה להסביר לה אותם?

2.

אחרי הפוסט האחרון בנוגע לעבודה, הבנתי שמה שאני צריכה הוא למצוא כמה אנשים שעושים את מה שאני רוצה לעשות, ואז, אם יהיה לי אומץ, להציע להם לפגוש אותי לקפה. כל הגורואים של הנטוורקינג אומרים את זה, נכון? אז מצאתי. קוראים לו אורן גרינברג, והוא נמצא בלונדון כבר חמש עשרה שנה, והוא מנהל שיווק להשכרה. הולך לסטרטאפים, לומד אותם, בונה להם אסטרטגיה שיווקית, מוצא להם מי יבצע אותה, והולך הלאה. נשמע מושלם. וישראלי זה קל. לישראלי אני יכולה לפנות ולבקש קפה. עוד לא הרגשתי בשלה לפנות אליו, ועל כן רק הוספתי אותו לרשימת החברים שלי בלינקדאין. למחרת הוא פרסם שהוא יהיה באיזה פאנל, וידבר על עתיד השיווק. או, זו כבר הזדמנות.

3.

במשך עשרה ימים בישראל הייתי מוקפת בשוחרי טובתי (וטובת לב). הרבה אנשים שלמשך עשרה ימים שמו את החיים שלהם הרגילים במקום השני ואותנו במקום הראשון. הם אירחו אותנו, הלבישו אותנו (זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, אני חושבת, שאימא שלי גיהצה בשבילי. מגיע הגיל, אני חושבת, שמתחילים ללבוש בגדים שנוטים להתקמט), האכילו אותנו, הסיעו אותנו, בילו איתנו, והסתירו מאיתנו את ישראל האמיתית. כמו במשחק מחשב דילגנו בין אין לאי של מזגן נעים, של אוכל טעים, של ים ובריכה ובריכה וים, של שיחות טפלות ועמוקות, וכיסינו את העיניים מפני כל מה שנמצא בחוץ.
בפעמיים האחרונות שהייתי בישראל הרגשתי שאני לא באמת נמצאת בישראל, אני נמצאת באל-מקום שבו נמצאים כל החברים והמשפחה שלי לרגע. זה כיף נורא ומסעיר, להיות במקום שאין לו מקום, אבל יש בו הרבה אהבה. אבל זו לא ישראל.

4.

הלכתי לפאנל. אורן דיבר לעניין. כלומר, הוא חושב כמוני על שיווק, ולכן בטוח צודק. כי מבחינתי מחלקת שיווק טובה היא כמו הפסיכלוג של העסק. היא מייצרת ומספרת את סיפור הזהות של העסק, את מה שהוא כן ואת מה שהוא לא, ואת האנשים שיכולים להתחבר אליו. אחרי שמציירים את הגבולות, אפשר לצבוע מבפנים בכל מיני עזרים, ולהשתמש בכל מיני ערוצים כדי לספר את הסיפור הזה. יש הרבה אנשי שיווק שמתמקדים בעזרים ובערוצים – הם מומחים למודעות בגוגל, הם ממש טובים בלקדם את העסק במנועי חיפוש, הם מעולים ביצירת קהילות בפייסבוק. כל זה חשוב, אבל בעיניי זהו שלב שני אחרי שהעסק יודע להכיר את עצמו. זה בערך מה שאורן אמר.
אז ניגשתי אליו בסוף, ואמרתי לו שהוא היה ממש אחלה. זה עזר שיכולתי להגיד אחלה. כי במשך חצי מהפאנל ניסיתי לחשוב על מילה באנגלית שתהיה הולמת כמו ממש אחלה, ולא מצאתי. קבענו לשתות קפה.

5.

אבל כן הלכתי פעם אחת בתל אביב, שבשבילי היא כמו קרובת משפחה. מאבן גבירול צפון ועד גן החשמל. ידעתי שאני של פעם הייתה מרגישה כאן בבית. ידעתי בדיוק מתי תגיע המשתלה ואיפה הסופרפארם בשקם. ידעתי איפה המזנון ואייסברג ונונה ומג'יק בורגר והבייקרי ופם-פם והכרתי את הריח של המדרגות בלונדון מיניסטור שמובילות לצוותא ואת החלון ראווה של הביטאט (זה הביטאט?), ואת הבית עם המרפסות היפות ומוכות השמש ביהודה הלוי פינת שינקין, ואת חדוות התחתית שהיכתה בי על אף שלא הייתי כלל בתחתית בביקור הזה. ידעתי את כל זה, אבל כל זה היה שייך לאני הקודמת. שלוש שנים עברו מאז שגרתי כאן, ולראשונה הרגשתי אחרת. לא בדיוק שייכת.

6.

ושתינו קפה וירטואלי. פטפטנו ופטפטנו כשעה. על הדרך שהוא עשה. על מה שהוא הצליח ועל מה שלא. ועל מה שאני עשיתי. ועל מה שלא עשיתי. ואיפה אני עכשיו ואיפה הוא עכשיו. לא חשבתי עליו כמעסיק פוטנציאלי, ועל כן הייתי נינוחה לגמרי. ואחרי זמן מה, הוא פתאום שאל שאלות שנהיה ברור מהן שהוא כן חושב עליי בתור קולגה. עניתי עליהן כמיטב יכולתי, והשתדלתי שלא לאבד את הנינוחות, השתדלתי להמשיך לעשות נטוורקינג ולא ראיון עבודה. זו הייתה שעה מפתיעה.

7.

באחת בלילה יצאנו מהבית של ענבל, במונית שירות לנתב"ג. הרבה אנשים הלומי שינה ולילה הצטרפו למונית בסיבוב הדהירה שהיא עשתה בירושלים. לב אמר: חשבתי שאם אני אהיה ער בלילה אני אראה יותר Car lights. אחרי כל אחד, הנהג הדליק את האור, וחייג בנייד לתחנה הבאה. "תהיו למטה עוד שלוש ארבע דקות, אני בדרך". לב ישן. הנהג דיבר עם נהג אחר, וסיפר לו שהוא אמר למנהל התחנה לתת לו את כל הבעייתים שלא מסתדרים במסלולים האחרים. "מה אני אעשה? אני אגיד לו שייתקע איתם? אמרתי לו הכל טוב אחי, אני אסתדר, תיתן לי את כולם. הנה, נשארו לי רק שלושה. שבוע טוב, אחי, עבודה נעימה". אחר כך בדקו את הדרכונים שלנו. והוא אמר: "תשלמו לי עכשיו, שנתפטר מזה". הקדמיים לקחו את הכסף מהאחוריים, כמו תמיד במונית שירות, כאילו לא שמעו בעולם על אפליקציות, על כרטיסי אשראי, על אתרים לתשלום מוקדם.

8.

התכתבנו. אמרנו בהרבה מילים מה אנחנו חושבים שיהיה. מה אנחנו רוצים שיהיה. הוא היה קופצני קצת, פזור דעת, מלא בחלומות ורעיונות. אני הייתי יובשנית, ממוקדת, מנסה להבין עד הסוף מה באמת המציאות שלו.
נפגשנו. אמרנו בהרבה מילים מה אנחנו חושבים שיהיה. מי אנחנו. הוא היה קופצני קצת, אני הייתי ממוקדת.
לא עד הסוף הבנתי מה יהיה, כאילו אפשר בכלל להבין עד הסוף מה יהיה, אבל בעוד שבועיים אני מתחילה לעבוד עם אורן במשרה חלקית, אולי אחר כך נבין מה יהיה.

9.

באחת עשרה בבוקר יצאנו משדה התעופה בלוטון, לחיבוק של נדב ולקפה בפרט-א-מנג'ר. ברכבת שלקחה אותנו לטיוב הסתכלתי על השמיים שהיו כחולים ומלאים בעננים לבנים יפים וצחורים, שיש בלונדון רק לעיתים רחוקות. דמיינתי את הדרך הביתה עד סופה. ידעתי בדיוק איך הולכים האנשים הממהרים לתחתית, ואת הטעם של הקפה ב-resourced, שיש בתחנת קינגס קרוס וגם ליד העבודה הקודמת שלי, ידעתי איך נראה חלון הראווה של Oliver Bonas, ואיך האנשים בתור לשירותים יכולים לחכות בסבלנות חצי שעה מבלי להביט בעיניים ומבלי לנשוף בחוסר סבלנות, ואיך ביציאה מתחנת סטוקוול יש קצת ריח של פיפי והרבה נערים יושבים על אופני בוריס (סוג של תל-אופן מקומי, שהכניס אחד, בוריס ג'ונסון), הכרתי את הטעם של כל אחד מהסנדוויצ'ים המשולשים בסיינסבורי ליד התחנה, ובאיזה מעבר נמצא הטוניק לג'ין של יום שישי. יצאתי מהבית והגעתי הביתה.