אז זאת התכנית

אריכות ימים

לא מזמן הקשבתי לספר שנקרא The 100 year life. כתבו אותו כלכלן ופסיכולוגית והטענה המרכזית בו היא: אנחנו הולכים לחיות מאה שנה. לא כולנו. אבל מי שנמצא עכשיו בשנות הארבעים שלו ומטה, וחי בעולם המערבי (אני לא חושבת שמדברים שם על ישראל, אבל לא נראה זה נורא שונה מבריטניה בהקשר הזה), יש לו סיכוי טוב לחיות עד גיל מאה (כלומר, אם כדור הארץ לא יתאבד לפני).
לטענתם, כשאומרים את זה, מייד מתחילים לחשוב על פנסיה ועל איך כולנו נצטרך לעבוד עד גיל 90, ומייד מתחילים לאבד את הרצון לחיות, וכל הברכה של חיים ארוכים הופכת לנטל וקללה.
אבל זה לא חייב להיות ככה. חיים של מאה שנים יכולים להפוך להיות ברכה. כל מה שצריך הוא אמתחת ניכרת של אופטימיות וגם תכנון מוקדם. אנחנו רואים סביבנו יותר ויותר אנשים שחיים עד גיל שמונים ותשעים ומאה, ובכל זאת אנחנו מופתעים כל פעם מחדש איך הם ניצחו את מה שנראה לנו כמו הגיל המקובל למות בו. אבל תשעים-מאה יהיה הגיל הרגיל פעם, ואנחנו מתקדמים לשם במהירות.
(אוי, פתאום הבנתי שאחותי הביולוגית תבוא לפה ותתחיל להגיד דברים על הזדקנות של תאים ופוטוסינתזה ופרוטופלזמה וכל מיני מילים כאלו בביולוגיה. זה אנשים של מילים פה, הם מדברים ברמה היותר מופשטת והפחות מדוייקת. אבל את נחמדה שבאת).
ואנחנו צריכים להיערך לכך. אנחנו צריכים לחשוב על כל אספקט של החיים שלנו מחדש, בעצם. על שנות העשרים, שנות החקירה והלמידה. על שנות השלושים, שנות תחילת הקריירה ותחילת האימהות. על שנות הארבעים, שפעם היו אמצע הדרך, אבל אלוהים הן כבר כל כך לא. על הפנסיה. על משפחה. על נישואים. על חברויות. על מקצוע. על שייכות למקום המגורים. הכל ישתנה.

1.

יום רביעי הוא היום שבו אני עובדת מהבית, ובאופן משונה המנכלית של בורינג מני רצתה לעשות אתי ועם הבוסית שלי שיחת וידיאו. אני לא מתה עליה בימים אלו – היא בלחץ וכמו בוסים אחרים שהיו לי לפניה, כשהיא בלחץ, במקום להעפיל לגבהים ולנסות לראות למרחקים ולפתור את התמונה השלמה, היא חופרת מחילות ומתבוננת בתשומת לב מוגזמת בפרטים קטנים ולא נורא חשובים, רק כי זה יותר קל לדון בצבע רקע של עמוד מסויים באתר מאשר בחשבון הבנק המתרוקן. היא בלחץ כי אין כסף. ואין כסף כי במקום להסתכל על התמונה הגדולה ולנסות להגיע לפתרון אסטרטגי, היא חופרת מחילות וגו׳. או לפחות כך אני מבינה את המצב, וזה די מחרפן אותי.
אבל היא הפתיעה אותי. נגמר זמן המחילות והיועץ העסקי שלה העפיל איתה לגבהים, להסתכל על התמונה בכוליותה. המסקנה: אני עולה יותר מדי כסף, ולא מכניסה כסף באופן ישיר. זו לא רק אני. זה כל הצד היותר אידיאולוגי של העסק. היא בשיחות עם משקיעים, אבל אי אפשר לדעת מתי ואיך הם ייגמרו. אז אני יכולה לקחת חופשה ללא תשלום לשישה שבועות ולדבר איתה בסוף הקיץ. או שאני יכולה לקבל את חודש ההתרעה שמגיע לי וללכת לדרכי.
היא מתנצלת. היא בוכה. היא מתנצלת על זה שהיא בוכה. היא אומרת שזה לא קשור ליכולות שלי. היא אומרת לי שאני מעמודי התווך של העסק. היא מבטיחה לעזור לי למצוא עבודה. היא מתנצלת שהיא עושה את זה בשיחת וידיאו. היא פשוט מברברת כל מיני דברים ולא נותנת לי להוציא מילה. הבוסית הישירה שלי יושבת לידה בפנים חיוורות וקפואות ולא מוציאה מילה. זה ניכר שכל העניין מפתיע גם אותה. בסוף אני קוטעת את כל העניין ואומרת: תודה שאמרת לי היום, אני אחשוב על האופציות ואודיע לך.
המחשבה הראשונה והיחידה שאני יכולה לחשוב במשך דקות ארוכות היא: איזה כיף! יש לי חופש גדול! זה לא נעים לי מעצמי שאני לא כועסת עליה, לא נבהלת ולא עצובה, אז אני לא מעזה ממש לרקוד בבית, אבל בלב אני רוקדת, בהחלט רוקדת.

נכסים

במהלך מאה השנים של החיים שלנו, כך טוענים בספר, יש לנו כל מיני דברים לדאוג להם. סוג אחד של הדברים, נקרא להם הנכסים המדידים, הם הדברים המקובלים: כמה כסף יש לנו, כמה כסף אנחנו מוציאים, כמה חדרים יש לנו בבית, האם זה בית שלנו או בית שכור, האם יש לנו מכונית משל עצמנו, האם חסכנו מספיק כסף כדי לשלוח את הילד לאוניברסיטה, האם הפרשנו מספיק לפנסיה, האם התקדמנו מספיק בעבודה, וכו׳.
סוג אחר של הדברים, נקרא להם (בתרגום קולח ומרענן): הנכסים הבלתי מדידים, הם הנכסים שנוח לנו להתעלם מהם, אבל במהלך מאה שנים של חיים הם הופכים לחשובים במידה שווה: האם יש לנו חברים? האם יש לנו תחביבים? האם הזהות שלנו מבוססת רק על הזהות המקצועית שלנו? האם הנישואים שלנו תומכים בהתפתחות שלנו כבני אדם? האם אנחנו עושים מספיק כדי לטפל בגוף שלנו? האם אנחנו חיים תחת לחץ מתמיד?
החיים החמודים מסודרים ככה שאם את דואגת ממש לנכסים המדידים, אז הנכסים הבלתי מדידים שלך הולכים לעזאזל. נגיד, תקופות של עבודה עמוסה ומתגמלת, שגורמים לך לא לפגוש חברים, להיות בלחץ, ולא להספיק להתעמל בכלל. או להיפך: תקופות שבהן אין לך עבודה, או שהעבודה יותר באיזי, הופכים אותך לאדם רגוע יותר, ולכן פנוי יותר לדאוג לעצמו, על מגוון האספקטים הנפשיים שכרוכים בכך, אבל טיפהל׳ה פחות טובים לחשבון הבנק שלך.
ולכן, טוענים המחברים, אנחנו תמיד צריכים קצת מזה וקצת מזה.

2.

אני מתכננת מליון דברים לקיץ הזה: אני אכתוב, כמובן. אני אהיה עם לב. אני אהיה בישראל. אני אסע באופניים יותר. אני אעשה מדיטציה. אני אקרא בנחת. אני אלך למסעדות. אני אבשל. בעיקר, אני אפסיק לתכנן את הזמן שלי בפרוסות דקיקות של שעות וחצאי שעות, ואתחיל לחשוב עליו יותר בנחת, בשעתיים או בחצאי ימים. זה יכול להיות שינוי מרענן.
אה, כן, ואני אצטרך לחפש עבודה. לחפש עבודה זה חרא. זה לא סתם חרא, זה חרא ממגוון סוגים ודרגות קושי, ואני אפרט: יש את החרא הרגיל של לכתוב קורות חיים, לחפש משרות, לכתוב cover letter, לשלוח את הכל כולל הקפדה על כל פסיק, רק כדי לזכות בהתעלמות גורפת; יש את החרא החצי נוזלי של ללכת לראיונות עבודה, שהוא יותר מייאש, כי זה כל כך מלחיץ, ודורש כל כך הרבה משאבי נפש, שביום שבו יש לי ראיון עבודה אני פשוט לא מסוגלת לתפקד בשום דרך אחרת; ויש את החרא הנוזלי לגמרי, מהסוג שנמרח קצת על התחתונים, שנקרא: נטוורקינג.
יש אגדות, פרושות על גבי מגזינים מקצועיים ומקצועיים למחצה, שזנבות שלהן מגיעים עד למוספי סוף השבוע בעיתונים היומיים, ולפיהן נטוורקינג זו סך הכל מילה אחרת לחברויות. את שואלת חברים את מי הם יכולים להכיר לך, הם מכירים לך, את הולכת לשתות קפה עם בנאדם חדש, והנה, עשית נטוורקינג. הובלתי את 12 דקות כשבע שנים, ובמהלך השנים האלו פגשתי עשרות אנשים חדשים לקפה. אני טובה בזה ואוהבת את זה. אבל זה לא נטוורקינג. זה שני אנשים עושים משהו שהם אוהבים. נטוורקינג זה שני אנשים נפגשים ומעמידים פנים שהם סתם שותים קפה ונחמדים לאנשים שהם לא מכירים אבל הם בעצם מחשבים חישובים של רווח והפסד כל הזמן. אם נחזור לנכסים מדידים ובלתי מדידים, הרי שנטוורקינג הוא בהחלט בצד אחד ובהחלט לא בצד השני.
אבל זה אי אפשר לחיות ככה. אי אפשר לשנוא נטוורקינג כל כך. זה לא הגיוני בעולם שבו מחליפים עבודה כל שנתיים, וחיים כל כך הרבה שנים. אז המשימה העיקרית שלי לקיץ הזה היא לעשות נטוורקינג. ללכת למפגשים כאלו של אנשי שיווק (כיווץ תחת), לדבר עם אנשים שם ולשאול אותם איך אני יכולה לעזור להם ובעצם להתכוון איך הם יכולים לעזור לי (תחושת קבס), לפנות לאנשים זרים לגמרי בלינקדאין ולשאול אותם אם הם רוצים קפה (קיא), ואחר כך גם ללבוש משהו שמייצג משהו, וללכת לבית קפה שמייצג משהו, ולדבר דברים סתמיים שמייצגים משהו. אם אני אעשה את זה מספיק, אני אמצא את הדרך שלי לעשות את זה, וזה יהיה בסדר. אבל אני חייבת להפסיק לקרוא על הדבר ולהתחיל לעשות את הדבר. וככה, בפעם הבאה שאני אחפש עבודה, אני אוכל להגיד בלינקדאין או בפייסבוק או כל רשת חברתית שתהיה אז: היי, הנה אני, מחפשת עבודה, ומשם הכל יסתדר.

חיים בארבעה שלבים

מאז הסדרת זכויות העובדים אחרי המהפכה התעשייתית, המחשבה המקובלת היא על חיים בשלושה שלבים: לימודים, עבודה, פנסיה. המחשבה הזאת הופכת ללא קבילה בהרבה מאד דרכים: אי אפשר ללמוד מספיק בתחילת הקריירה כדי לעמוד בקצב ההתפתחויות בתחומים השונים; אי אפשר להחזיק נפשית את המעמסה של חמישים ששים שנות קריירה ללא שינויים; המעבר בין קריירה עמוסה ותובענית לפנסיה ריקה וארוכה עם משאבים מידלדלים מעולם לא היה קל, וככל שהפנסיה הופכת ארוכה יותר הוא הופך בלתי אפשרי; מודל המשפחה משתנה בעקבות הגירושים והחיים הארוכים מרובי הדורות, כך שהמעמסה הכלכלית מתחלקת אחרת; וכו׳.
אבל זה לא חייב להיות כך. מה אם כולנו יודעים שיש לנו מלאאאאא זמן להיות מבוגרים? אז אנחנו יכולים לחיות את החיים יותר באיזי. אנחנו יכולים לדעת שיש לנו את שנות העשרים שלנו בנחת כדי לחקור את העולם ולחקור את עצמנו, בלי שההורים שלנו ימשכו לנו בשרוול ויגידו אוניברסיטה אוניברסיטה. אנחנו יכולים להקדיש את שנות השלושים והארבעים שלנו לעבודה מאומצת, כדי לרכוש ניסיון ומעמד במקצוע שבחרנו לנו. ואז. או אז. אנחנו יכולים להישען לאחור בנחת ולהחליט מה בא לנו. אנחנו כבר לא עכברים סטודנטיאלים שצריכים לחשב כל כל שקל. אנחנו אולי כבר אחרי שלב הילדים הממש קטנים. אם יש לנו מזל בחיים ונולדנו בצבע הנכון למעמד הנכון, אז יש לנו רגע אמיתי של הרהור – השלב הרביעי.
מה בא לך? לא באמת, אחרי שעשית את כל הוי הנכונים במקומות הנכונים, מה בא לך? ונגיד שאת יודעת מה בא לך, איך תעשי את זה? ועד מתי? זהו השלב הרביעי – שלב העבודה בנחת. את יכולה להחליט כמה זמן מהיום שלך את מקדישה לעבודה שאת יודעת שאת מיומנת בה כבר, וכמה זמן ביום את מקדישה לכוונון מחדש של הקריירה שלך, או לחיפוש קריירה חדשה. כמה זמן ביום את מקדישה לנכסים המדידים שלך וכמה זמן לנכסים הבלתי מדידים. את צריכה לחשוב על כך היטב, כי הפעם הבאה שתחשבי על כך שוב תהיה בעוד עשרים שנה, כשתצטרכי לבנות את השלב הבא של הפנסיה שלך.

3.

בחברויות שהן לא נטוורקינג אני דווקא טובה (כלומר, אולי. אני לא לגמרי בטוחה בזה. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), ולכן שלושה אנשים שעבדו אתי בשנה האחרונה, כבר מפנים אותי לחברים שלהם. יש לי כבר איך להתחיל להתאמן.

אז זאת התכנית

מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה הוא השילוב הבא: להיות יועצת שיווק, מנחת סדנאות קריאה וסופרת.
סטרטאפים בשלבים ההתחלתיים למחצה נמצאים בבעיה בענייני שיווק: הם צריכים מישהו שיעזור להם לעשות אסטרטגיה שיווקית, אבל אין להם הרבה כסף לשלם על זה, וברוב המקרים מדובר בסט קבוע של פעולות שיש לעשות, ואחר כך להתמקד בדברים אחרים. אז הם לא ממש צריכים מנהלת שיווק, הם צריכים יועצת שיווק ואחר כך מישהו שלמד תואר שני בהיסטוריה או ספרות, ויודע לנסח משפטים מורכבים וטענות ביקורתיות עמוקות, אבל מתפרנס מלכתוב שטויות בפייסבוק, ומקבל על זה שניים וחצי שקל לשעה, יכול לבצע את השגרה. אז זה מה שאני רוצה. וזה מצריך אחושילינג נטוורקינג.
חוץ מזה, אני רוצה ללמד אנשים לקרוא. אנשים מבוגרים. כי כולנו צריכים לנהל את הנכסים הבלתי מדידים שלנו וספרות היא אחושרמוטה נכס. אז אני יכולה לעזור לאנשים לראות יופי. זה ישמח אותי.
וסופרת. עדיין גם סופרת.