1.
פעם בשנה מקום העבודה שלי (Boring Money) מעניק פרסים לחברות שמאפשרות לאנשים אחרים להשקיע. בורינג מני מנסה ליצור את הרושם (לעתים אפילו בצדק) שהיא נציגת הלקוחות – ״האנשים הרגילים״ – בקרב אנשי ההשקעות, שנוטים להיות יותר מדי משכילים, יותר מדי יהירים, יותר מדי תאבי בצע, ויותר מדי גברים לבנים. ועל כן, הציבור הרחב שותף להחלטה מי מקבל את הפרס, והקטגוריות הן ״שירות הלקוחות הכי טוב״, ״האפליקציה הכי טובה״, ״הקמפיין השיווקי הכי טוב״ ודברים כאלה שאמורים להיות בתפר של התקשורת בין החברות לאנשים.
2.
לפני שנה, ביומולדת של נדב, נסענו לסופשבוע במנצ׳סטר, וכמה דקות אחרי שהגענו התקשרו אליי להגיד שהתקבלתי לעבודה בבורינג מני ואם אני אהיה מעוניינת. הלכנו ברחובות, שיכורים מתחושת החופש שנלווית לסופשבוע בלי ילד, ודנו בטקטיקות משא ומתן על משכורת, ובאפשרויות שעומדות בפניי, ובאימאל׳ה איזה פחד. הכל נסגר לשביעות רצוני ורצונם עוד בהיותנו במנצ׳סטר ואנחנו התחלנו לדון איך נתמודד עם חיים של שני אנשים שעובדים במשרה מלאה בלונדון. ואז שלחו לי שוב מייל מבורינג מני, ואני הסתכלתי בשם השולח ובלי לקרוא את המייל היה לי ברור שהם התחרטו, מצאו מישהו יותר טוב, ושהכל מתחיל מחדש.
אבל לא. הם רק רצו להגיד לי שיש טקס פרסים, והם יודעים שזה לא מובן מאליו, אבל אם אני ארצה, ואני פנויה, ואני בעיר, ואין לי עם זה בעיה, הם ישמחו אם אני אבוא גם, בלבוש מתאים, ל-Cafe de Paris לפגוש את כולם.
3.
קפה פריז הוא מקום מוזר בעיניי. לכאורה, הוא מקום מהודר. אבל בלונדון, עד כמה שאני מבינה אותה, אין לכאורה. זה לא פתח תקווה. אם את רוצה מקום מהודר, אז הוא מהודר עד פינות החדר עטורות הפרחים, הנברשות, השתייה, כוסות השתייה, האוכל ומדי המלצרים. אם את רוצה מקום היפסטרי, את תקבלי מקום היפסטרי, כולל כל מיני רהיטים ששילמנו מלא כסף כדי שייראו כאילו הכנו לבד מעץ, האוכל שלפעמים הוא טעים ולפעמים הכי לא, השירות האיטי, הזקן, הקעקועים, שקיות הבד, מכשירי אפל במגוון גדלים אצל כולם, והגרביים הצבעוניים. אם את רוצה מקום לאימהות, את תקבלי מקום שיש בו מקום לעגלות. ומקום להחתלה. ומקום לפורר פירורים. ומקום למרוח נזלת. וחנייה ייעודית לסקוטרים. הדבר הכי כיפי בלונדון הוא שלא מעגלים בה פינות.
בקפה פריז נכנסים מהכיכר הכי הומה בעיר ויורדים במדרגות. הקומה הראשונה שמגיעים אליה היא מרפסת מעוגלת, כולל פינות ישיבה. הכל קצת חשוך, אבל אפשר לראות שמדובר בפינות ישיבה מקטיפה מהאייטיז. מעל הכל שורה נברשת ענקית, שהיא כל כך מכוערת ומפלסטיק שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. שני גרמי מדרגות מתעקלים לרחבה המרכזית בקומה מינוס שתיים, שהרצפה שלה היא סתם, והבר בה נראה סתם, ופינות הישיבה בה עם אותה קטיפה מלפני שלושים שנה. התחושה הכללית היא אולמי בון-טון, אבל איכשהו כל האנשים סביבי מתייחסים למקום הזה כאילו הוא אמיתי, אז בטח יש בו איזו היסטוריה שפתוחה בפניהם אבל נעולה בפניי.
4.
כשהגעתי בשנה שעברה לקפה פריז, לבושה בשמלה שחורה פלוס עקבים כראוי, לא הבנתי כלום. לא הבנתי מה אנשים דיברו – בריטים אוהבים לבלות במקומות רועשים מאד, אבל עד שהם לא שתו כמה כוסות הם מדברים מאד בלחש, כי הם ממשיכים להיות מנומסים בכל מצב**. לא הבנתי מה הנשים לבשו – אלו לא היו שמלות פורמליות, אבל גם לא שמלות של יציאה, ונראה היה שהן התאמצו לכבוד האירוע, אבל הם באו ישר מהעבודה אז מתי הן הספיקו***. לא הבנתי למי מעניקים פרסים – לא הכרתי אף אחת מהחברות, וצילמתי את המצגת שהוקרנה מאחורה כדי לבדוק את השמות האלו לפני שאני מתחילה ממש לעבוד, שלא תהיה פאדיחה****. לא הבנתי בסמול טוק – לא כל כך ידעתי מה לעשות עם הידיים, ואיפה צריך לצחקק, וחשבתי שאם בנאדם רק מהנהן, אז הוא נכשל*****. לא הבנתי מי האנשים האלו – חלקם נראו בדיוק כמוני, חלקם נראו מבוגרים להפתיע, וכולם נראו כל כך רגועים******.
5.
השנה הגעתי לקפה פריז בשמלה הנכונה פלוס עקבים (עם נעלי ספורט בתיק), בדקתי שלא צריך ממני כלום, והתפניתי לטקס השתייה שלפני השתייה, כלומר הקפה מ-pret a manger לפני שעוברים לאלכוהול. אחר כך הנהנתי במרץ כשעדכנו אותי במצב הפוליטי בינינו לבין השותפים שלנו לאירוע – The Times and Sunday Times (שני מותגים נפרדים, ותמיד צריך להקפיד לדעת מה אומרים ומה לא אומרים, כי אחרת מקבלים מיילים מאד נוזפניים מהבחורה של המיתוג). ואז השתתפתי בכמה קבוצות סמול טוק (כלומר, הנהנתי), וכמה קבוצות ריל טוק שמנתחות את הסמול טוק שכרגע קרה, הגשתי כמה כוסות יין לבן לקולגה שהיה זקוק להן, הפניתי אנשים לקומה מינוס שתיים בשביל הטקס עצמו ומחאתי כפיים במקומות הנכונים בטקס.
ואז הגיעה מסיבת הריקודים. ג׳יימי, הדראגקווין שלנו, אמנם הגיע בלי דראג, אבל היה לגמרי גלאם והתחיל למשוך את כל הנשים לרחבת הריקודים, ואז רקד מאד מאד יפה, אבל השאיר גם להן מקום להרגיש טוב עם עצמן. אני גם הצטרפתי, ונענעתי ישבנים עם עורכת מדור הכלכלה המיתולוגית (היא בת 100) ועם מנכ״ל של איזה סטרטאפ שניסה נורא לשכנע אותנו שהוא ממש עוד שנייה פורץ. המסיבה המשיכה והמשיכה. בפינה אחת שלה היה משחק שתייה, בהשתתפות אנשים מבורינג מני וגם מישהו בכיר והמזכירה שלו מחברה אחרת, שניצלו את הרגע כדי להתמזמז אחר כך בקומה מינוס אחת מאחורי עמוד, כאילו לא רואים אותם. בפינה אחרת רקדו הזוג הקלאסי מהעבודה של אנשים אחרים – רוצים אבל גם לא רוצים אחד את השנייה. בפינה שלישית אשת המכירות שלנו, שהיא אירית ויכולת קיבול האלכוהול שלה היא אינסופית, ניסתה לסגור עסקה. ובפינה רביעית עמד מפיק האירוע עם העוזרת שלו והסתכלו בשעון כדי לדעת מתי נגמר.
המסיבה נגמרה והלכנו לרקוד. שני אנשים מהעבודה ניצלו גם הם את ההזדמנות לעמוד מאחורי עמוד. הלכנו לדרינק אחד אחרון, ואני חשבתי: בסדר, משהו בכל זאת הבנתי.
—
** לפני כמה שבועות מישהו בעבודה שאל אותי מה חושבים בישראל על הבריטים, מה הסטריאוטיפ? ואני אמרתי שחושבים שהם מנומסים, כמעט מדי (את הכמעט הוספתי רק כדי להיות בריטית). כל החדר צחק בקולי קולות ואמר: אנחנו? אתם צריכים לראות את הקנדים!
*** התשובה היא שכל בחורה בלונדון תמיד מסתובבת בתיק עם עוד משהו ללבוש. משהו למתי שיהיה חם מדי. או משהו למתי שיהיה קר מדי. או משהו לחדר כושר. או משהו לבר שאחרי העבודה. או משהו למסיבה שיש אחרי הבר שאחרי העבודה. וגם יש להן ארון נעליים בעבודה, בגלל כל עניין העקבים הבלתי פתור.
**** ברור שלא בדקתי כלום. וברור שלא הייתה פאדיחה.
***** זה לא נכון. סמול טוק צריך מהנהנים כמו שהוא צריך בדחנים וכמו שהוא צריך יזמים. כולם משתתפים בריקוד ההורה הקטן בדרכם, והכל סבבה, כל עוד אתה לא אומר משהו בעל משמעות שאי אפשר להפוך לבדיחה. הבעיה מתחילה רק כשאין יזמים, ואז כל המהנהנים טיפהל׳ה בפאניקה, כי אסור לשתוק, לעולם אסור לשתוק. אבל גם אז, זה לגמרי סבבה להגיד משהו על מזג האוויר ולברוח לסמול טוק אחר.
כמו שפה, לפעמים גם אם מבינים מה אומרים לך לא מבינים את הסאבטקסט. נראה שאת דוברת בורינגמאנימית שוטפת כעת.
מה שיפה, שבתוך כל הטייטנס הזה יש מקום לכולם. השילוב הזה בין מרובעות לסובלנות נראה לי כאחד מיסודות האנגליות.