שגרה חדשה – 1

1.

אני עובדת בחברה שיש בה 16 אנשים. זו חברת מחקר שחוקרת התנהגויות ותפיסות של אנשים בנוגע להשקעות ומוכרת את תוצרי המחקר לחברות שרוצות להבין טוב יותר איך לדבר עם משקיעים (בנקים, למשל). כדי להבין טוב יותר איך לדבר עם הציבור הרחב על השקעות, יש לחברה אתר חינמי לגמרי שמסביר לאנשים על השקעות (מה אפשר, מה כדאי, עם מי).

את החברה הקימה ומנהלת אישה. שתיים משלושת ראשי התחומים הם נשים, כמו גם חצי מכלל העובדים. יש שם יהודיה אחת שהיא גם עולה חדשה. שחור אחד. חום אחד. דראג קווין אחד. וולשית אחת (פה זה נחשב!). ועוד אחת סתם מוזרה, שהיא בת 25 אבל הולכת עם נעליים אורתופדיות, וכשיוצאים לאכול צהריים במרפסת, היא מחזיקה ביד שמשיה! 

כל זה קורה בתוך תעשייה שהיא כה לבנה, כה גברית, כה עשירה וכה אטומה לצרכנים שלה, שהמחוקק נאלץ להתערב ולהכריח את כל הגברים הלבנים האלו לחשוב האם הם באמת ראויים לכסף של הלקוחות שלהם (עוד מעט הם כולם צריכים להגיש דו״ח שמסביר באיזה אופן הם מספקים ערך ללקוחות).

2. 

במשרד מולנו יש חברה של סוחרי בורסה. הם כולם גברים. רובם לבנים. הם כולם לובשים חולצת אוקספורד מכופתרת, תחובה בתוך ג׳ינס. יש להם שעונים גדולים. יש להם בקבוקי מים גדולים, שהם מקפידים למלא בחבורות. כל אחד מהם יושב (או עומד – יש להם שולחנות עמידה כמובן) מול כחמישה או שישה מסכים, שמקיפים אותם בגרפים ומיני מספרים (למרות שתמיד תמיד כשאני עוברת שם אני מציצה להם. ותמיד תמיד לכל אחד מהם יש מסך פתוח על טוויטר). בצהריים הם מחליפים לבגדים זרחניים ויוצאים לרוץ. בשתיים הם חוזרים עם ארוחת צהריים מאולם האוכל של סלפרידג׳ס.

באופן טבעי, כל העובדים בחברה שלי חושבים שמדובר בערימה מצחינה של דושבגס.

3.

ביום שישי נשמעו מחדר הסוחרים מחיאות כפיים רמות. באופן טבעי, כולנו הצטרפנו אליהם למחיאות הכפיים, למרות שלאיש מאיתנו לא היה מושג במה מדובר. ג׳ים, מנהל תחום המחקר שלנו קם ואמר: ״אני שמח שהצטרפתם אליי למשהו מאד פשיסטי שאין לי מושג מהו, אבל בדיוק חוגגים אותו בחדר הסמוך״.

4.

וזאת אחת הסיבות לכך שאני אוהבת את השגרה החדשה שלי.