משנה לשנה יותר מעודן, אין מה לומר

הרגע הראשון

הרגע הראשון של יומולדת 41 שלי התחיל בפאב, שלושה ימים לפני יום ההולדת.
רוזה היא אימא של הקטור, שהוא חבר של לב. היא רופאה ונמצאת בחופשת לידה כבר למעלה משנה, כי היא לא מצליחה למצוא סידור שבו גם היא וגם בעלה הרופא יכולים לעבוד ועדיין הילדים שלהם לא נמצאים ברחוב מתישהו. קים היא אימא של לוק, שהוא חבר של לב, והיא רואת חשבון, והיא לא עובדת כבר כמעט שנתיים, כי תכל'ס לא ממש בא לה ובעלה הרואה חשבון מרוויח מספיק כסף.
לפני כמה זמן חשבתי שזה יהיה נחמד אם נצא לשתות מדי פעם, כדי שאפשר יהיה לנהל שיחה של מבוגרים, אפילו שאף אחת מהן היא לא הבחירה המיידית שלי, כי אני חושבת שאי אפשר לדעת, ויכול להיות שהן בעצם חמודות כשהן שתויות. אז הזמנתי אותן לפאב הסמוך. היה ערב קצר במיוחד וסביר, אבל לא יותר. וחשבתי, בסדר, זה יותר טוב מסתם לפגוש אותן רק עם ילדים כל הזמן ולא לדבר בכלל, ואולי בפעם הבאה יהיה יותר טוב. אני צריכה לזכור ליזום את הבא. אבל! רוזה הקדימה אותי! וממש הזמינה אותי לצאת!
שלושה ימים לפני היומולדת שלי הלכנו לפאב שהיא בחרה, ושתינו הרבה, ודיברנו ממש, ויצא שחפרתי להן ארוכות על היומולדת שלי ועל כך שאני מרגישה שכבר הייתי אמורה לדעת דברים. קים, שאין לי דרך לתאר כמה היא תמיד כל כך בסדר, ואסופה, ורזה, פרצה בצחוק רם וכמעט מעליב ואמרה: In this day and age? you have till your eighty to find out. היא צודקת, זה ברור. זה היה רגע שבו קים לימדה אותי משהו.

1

כי בגיל 41 את כבר אמורה לדעת משהו, נכון? ואני יודעת המון דברים; אני יודעת אהבה ובדידות ועצב ואפילו את הרגע שבו הבן שלך אומר לך: אימא, זה כואב לי בלב, שבו את לא יודעת אם יותר למות מנחת או מצער (זה היה רק סרט, שום דבר מצער באמת), ושמחה והצלחה וכישלון ולדפוק את הראש בקיר ולהרפות ואיך זה לגור בישראל ואיך זה לגור בצרפת ואיך זה לגור באנגליה ואיך עושים חברים ואיך מחברים כל מחשב בעולם למקרן ואפילו להכין קובה. אבל יש שאלה אחת שלא מפסיקה להציק לי: איך עושה סופרת?
אני יודעת שבטח יש פה בבלוג מאה אלף פוסטים שעוסקים בנושא הזה, אבל זה לא אכפת לי. כלומר, כן, אבל לא מספיק בשביל לא לכתוב אותו.

הרגע השני

הבן שלי הכין לי קופסה עם לבבות נייר, שזה היה חמוד באופן הרגיל שבו ילדים הם חמודים.
בתוך הקופסה היו גם ממתקים, כי זה מה שעושים ביומולדת, שזה גם היה חמוד באופן שבו ילדים הם חמודים, ובאופן החמוד שבו ילדים קונים להורים שלהם מה שהם רוצים לעצמם (בדיחה משפחתית על שלמה ארצי שאי אפשר שלא להזכיר, אבל לא באמת מצחיקה).
אבל היה שם ממתק אחד, joyfills, שהוא ממתק שאני ולב אכלנו ביחד לפני כמה חודשים. ביסים פציחים של ביסקוויט שבתוכו יש קרם אוראו. אכלנו את הדברים הקטנים האלו. ואכלנו. ואכלנו. ולא הצלחנו להפסיק. וזה היה טעים ומתוק ומהנה ומזוויע. אז לב קנה לי את השני בסדרה, שמלא בקרם שוקולד ולא אוראו. והוא הגיש לי את השקית והסתכל עליי ואמר: זוכרת? ואני הנהנתי. והוא אמר: בחרתי לנו את השני.

2

ככה אני מדמיינת סופרת: מישהי שהוציאה לפחות שלושה ספרים. היא מעורה בשיח ספרותי כלשהו, כלומר יודעת מה קורה בז'אנר הספרותי שלה בישראל וגם בעולם, או רק בעולם דובר האנגלית. היא מכירה סופרים וסופרות אחרים ויודעת לנמק לעצמה מה היא אוהבת בהם ומה לא. יש לה דעות מוצקות על הספרות שמדברת אליה. היא משתתפת באירועים ספרותיים. היא משתתפת באירועים פוליטיים. היא כותבת מאמרים / טורי דעה פוליטיים. היא נוסעת לחופשות כתיבה. היא נוסעת לפסטיבלים של ספרות. היא עושה נפשות לרעיון הספרות ולא רק לספרים שלה. היא כותבת, כמובן, רצוי יותר מדבר אחד בבת אחת, או דווקא ממש רק דבר אחד, לפי בחירתה. זה יכול להיות קשה בשבילה, לכתוב, או קל, או פשוט מה שהיא עושה, טבעי, זה לא משנה.

די הרבה דברים, ואני חושבת שהם כולם חלק מהמחוייבות של להיות סופרת. באותה נשימה אני גם חושבת על סלינג'ר. לא היה הכי מקובל באירועים. או על פרנטה, שפחות בעניין של חשיפה פומבית. או נל הרפר לי, שלא בטוח שעומדת בקטע של שלושה ספרים. או על סופרים שאני אוהבת ואני פשוט לא יודעת עליהם מספיק כדי לדעת האם הם עומדים בקריטריונים, נגיד קלאריס ליספטור. ואם הייתי פוגשת סופרת שהייתה אומרת לי: אני כותבת, ולכן הפוליטיקה שלי ידועה ואני עומדת מאחוריה, אבל אין לי שום עניין להיות באירועים האלו בגופי. האם הייתי חושבת עליה שהיא פחות סופרת? לא נראה לי. בקיצור, אלו הדברים כמו שהם באידיליה, והחיים הם החיים.

הרגע השלישי

אני עובדת עם חמישה עשר אנשים, בערך. אני מבלה איתם תשע שעות ביום באופן ספייס, בלי מחיצות, בלי קירות ובלי חסמי קול / ריח / מראה. הם מכירים אותי, כך חשבתי, מכורח הנסיבות, והם מחבבים אותי באותו אופן בלתי מחייב שמחבבים מישהו מהעבודה, רק כי החיבה הזאת לא דורשת ממך כלום.

ביום של היומולדת עבדתי חצי יום, וחצי שעה לפני שהלכתי פתאום הבוסית שלי נכנסה עם עוגה עם נרות וכולם שרו יומולדת שמח וחייכו אליי מאד מאד, ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב מבוכה. כי זה דבר אחד יומולדת שמח פומבי כזה בעברית, ודבר לגמרי אחרי באנגלית.

ואז הם הגישו לי תיק בד של Daunt books, חנות הספרים הכי שווה בלונדון, ובה לא ספר אחד, לא שניים ולא שלושה, אלא חמישה ספרים. ועוד לפני שהספקתי לראות איזה ספרים יש שם, הם כולם באו ואמרו: רצינו גם לקנות לך את זה ואת זה ואת זה, ונקבו בשמות של ספרים שהייתי שמחה לקבל, אבל כריכה קשה, אבל לא היה, אבל.

חמשת הספרים שנבחרו היו ספרים ששולחים אותך אל העולם, שאני חשבתי שזו שיטת ארגון מדהימה, והם היו:

• Tired of london tired of life – ספר ובו דבר אחד שווה לראות בלונדון לכל יום בשנה
• Book lovers’ London – כמו שהוא נשמע, רשימה של כל החנויות הספרים, השווקים, הספריות הציבוריות והסיורים שקשורים לספרים בלונדון
• Japan traveler guide – בתכנית הנסיעות המשפחתית שלנו ל-2020
• The meaning of rice – מסע קולינרי ביפן
• People Who Eat Darkness: Love, Grief and a Journey into Japan's Shadows

לא למות מהתרגשות?

3

ויש את הכסף. כלומר, מישהו צריך להרוויח כסף כדי לחיות את החיים האלו, שמאד קשה לתמוך בהם מתוך מצוקה כלכלית. והמישהו הזה לא יכול להיות הבעל. כי אז כל המגדל היפה של הספרות בנוי על אוויר. אם אישה רוצה קול, היא צריכה להרוויח כסף. וברור שכאילו אפשר להרוויח כסף מספרות. אבל לא יודעת כמה כאלו יש. נשים. סופרות. שמרוויחות מספיק כדי לחיות מהכתיבה של עצמן.
(גיגלתי הסופרים הכי עשירים, ובמקום הראשון יש סופרת בשם מקינזי בזוס. גרושתו הטרייה מאד של מייסד אמזון. לא סגורה על זה שהיא הזיעה את עצמה על המקלדת כדי להגיע ל-30 מיליארד דולר. רולינג, שאחריה, דווקא כן). אבל עד שאגיע לשם יש עוד רגע.

הרגע הרביעי

אני לא יודעת איך לתאר את הרגע הזה, ואני מנסה בראש כבר שבועיים. אבל מדובר בי ובבעל שלי. במסעדה הודית במרכז לונדון. כל ביס מהאוכל הוא טעים, בדיוק חריף במידה, בדיוק חם במידה, בדיוק פציח במידה. המקום עצמו יפה בדיוק כמה שמסעדה צריכה להיות יפה. השירות עצמו אדיב במידה, חברותי במידה, קשוב במידה. השכנים שלנו לאווירה שקטים במידה ומצחיקים במידה (סליחה, סבאל'ה יפני בן מאה, זה היה קצת מצחיק שנחנקת, בעיקר בגלל שהבת שלך המשיכה להיות בטלפון, אבל אני שמחה שהצלחת לשוב ולחיים וללקק בהנאה ארטיק). והבעל שלי הוא הבעל שלי בדיוק במידה.

4

אבל כמו תמיד, צריך לבחור. צריך לעבוד. וצריך לקרוא. וצריך לעשות ספורט כדי להישאר בריאים. וצריך זמן עם נדב. וצריך זמן עם לב. וצריך זמן עם לב ונדב. וצריך זמן עם חברים. כי כל אלו הם תנאים שלא ניתן לוותר עליהם. אחרי כל אלו, מה מבין הדברים שמרכיבים סופרת אני יכולה להספיק? מעט מדי. ממש מעט מדי. אז אני לא רוצה כלום. ואני רוצה הכל. ובקיר הזה אני דופקת את הראש כבר כמה שנים. וחשבתי שבגיל 41 תהיה לי איזו תשובה. מה אני רוצה. לא מה הצלחתי. לא מה כבר הספקתי. לא מה כבר נכשלתי. רק לדעת לקראת מה אני מתקדמת. מה מתוך הדברים האלו, שאי אפשר לעשות את כולם בלי להפסיק לעבוד, אני רוצה? ולמרות כל הזמן שחשבתי בעניין, אני לא יודעת.

ובגלל זה, יומולדת 41 הייתה היומולדת הראשונה שלי שנמהלה בה חרטה על הזמן שעובר.