למה את לא כותבת?

1.

זה התחיל לפני עשרים שנה (או מיי גד!), פחות או יותר. הייתי בסדנת כתיבה אצל שז, פעם בשבוע, לכמה שעות, ישבתי על כרית מרוטה בפינה והקשבתי למה שאחרים כתבו וגם הקראתי את מה שאני בעצמי כתבתי. והתחלתי להבין: לעולם לא חסר לי על מה לכתוב. אין לי שום אימה מהדף הלבן. אין לי שום פחד מסיפורים לא מותחלים. אין בי שום רתיעה מהשתעשעות עם דימויים / מילים / דמויות / נרטיב. המוח שלי תמיד מייצר משהו בכיוון הזה, בחלק הגלוי או הגלוי פחות שלו. וכבר שם, ממש אחרי שהתחלתי להבין שאולי יש בדבר של הכתיבה עניין בשבילי, הוא התחיל, הקול המרגיז הלוחשני, המטריד, האינסופי הזה: למה את לא כותבת? אבל עכשיו, ממש עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

אין לי זמן עכשיו. אני צריכה לעבוד. רק עברנו מדינה, ובמדינה חדשה יש פחות פריבלגיות, ואחת הפריבלגיות שאיבדתי היא הבנה עמוקה של שוק העבודה. כאן אני לא סתם חדשה, אלא זרה. וכמה ששם הייתי אשכנזיה עם תואר שני מאוניברסיטה מכובדת וניסיון ארוך שנים, כאן אני מהגרת, שלא מדברת היטב את השפה, לא מבינה את התרבות, וחסרת ניסיון. אז אני עובדת איפה שהצלחתי למצוא, ובמקרה הגעתי למקום שהוא מאד נחמד, אבל מאד מאמין בשעות עבודה מוסדרות של העובדים, שלא משאירות הרבה קצוות לכתיבה.

2.

זה המשיך בסדנאות הראשונות של אילנה ברנשטיין, שהיו הרבה פחות כרית מרוטה, והרבה יותר כיסא משרדי, הרבה פחות דיבור עם הצנזור הפנימי, והרבה יותר דיבור עם מספרת כל יודעת. בסדנאות האלה גיליתי עוד משהו: למה שאני כותבת יש השפעה משונה על אנשים, אחרת לגמרי מההשפעה שיש לי עצמי על אנשים. אני הרבה פעמים מעוררת אמון, קלות דעת וביטול. הדברים שאני כותבת מעוררים התרגשות, הזדהות וכבוד. שתי התנועות האלו, ממני החוצה, הן דומות, אבל לא זהות. התגובות שעוררה הכותבת שבי היו מפעימות עבורי בצורה חסרת פרופורציה, ומפתיעות כל פעם מחדש. (כמובן שעכשיו אני כותבת את זה, ותוהה: האם מותר לי להגיד את זה על עצמי. ובכן, כן). ואחרי שגיליתי את ההתפעמות שבקבלת תגובות על משהו שכתבתי, הקול הפך תובעני יותר, חודרני, מטריף דעת, בלתי פוסק: למה את לא כותבת? עכשיו עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

אין בשביל מה. כתבתי רומן שאף אחד לא רצה להוציא לאור, למרות ששני עורכים נחשבים אמרו שהוא כתוב היטב. זה היה קשה, לכתוב רומן נוסף אחרי שהראשון יצא לאור. זה התחיל בתור נובלות נפרדות, שכל אחת הייתה קשה. המשיך בשכתובים אינסופיים של אחת הנובלות, שלא הפכו אותה למושלמת, אבל לקריאה. המשיך בשכתוב שלוש הנובלות לרומן אחד. כל התהליך הזה היה ארוך ומתיש. ולא יצא ממנו כלום. אין לי בשביל מה עכשיו לשבת לכתוב עוד אחד, אם גם ככה אף אחד לא רוצה אותו. אני אכתוב בבלוג שלי ודי. יש לי גם את בלוג ביקורות הספרות. גם שם אפשר לכתוב. ובשאר הזמן, אני אקרא. אני גם ככה אוהבת לקרוא יותר מאשר לכתוב.

3.

זה התפתח כשכתבתי את "שתיים". היו שם בערך ששים אלף מילה, שהיו צריכות להגיח ממני איכשהו, ולהסתדר על הנייר. לא הייתה לי בעיה עם למצוא אותן בתוכי, לא הייתה לי בעיה לדמיין את הדמויות, להבין מה הן צריכות לעשות, להניע אותן ממקום למקום, לבחור את המילים. מעולם לא התייסרתי על משפט או על פסיק או על פסקה. הבעיה שלי הייתה תמיד חוסר היכולת שלי להזיז הצידה את כל הדברים האחרים ולהקשיב לי רגע. אז עשיתי לעצמי מכסת כתיבה שבועית; אני חושבת שאלו היו אלף מילה בשבוע. כל שבוע נסעתי מרמת אביב בה גרתי אז לתחתית, ביום שישי מוקדם בבוקר, וכתבתי אלף מילה במשך שעתיים. זה עבד לפעמים. ובשבועות אחרים ויתרתי לי, החלפתי לי, עבדתי עליי, שיקרתי לי, העמדתי פנים, מחקתי, שכתבתי, כעסתי, בכיתי. הקול הפך להיות ממש רועם, לא נעים, לא מתחשב, ובאופן כללי בלתי רצוי: למה את לא כותבת? עכשיו עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

מה זה משנה? יש מיליון וטרילידון ספרים שיוצאים ממש עכשיו ממכונות הדפוס בישראל, ועוד טריליון וטריליארד ספרים שיוצאים עכשיו ממכונות הדפוס באנגליה, אף אחד לא צריך את מה שיש לי לכתוב. ובכלל, באיזו שפה אני אמורה לכתוב? אני לא רוצה לכתוב לישראל, אני רוצה לכתוב לכאן, אבל אני לא יכולה. אני יכולה לחבר כמה שורות אם אני חייבת, אבל בהחלט לא כמו בעברית. לא. אני יכולה גם לתרגם את עצמי מעברית לאנגלית, אבל בשביל מה?

4.

הבנתי שכדי לעשות את זה אני צריכה להקדיש לעניין זמן. זה קשה שיהיה זמן כשעובדים במשרה מלאה, אז עשיתי עם עצמי הסכם: אני אעבוד פחות, ארוויח פחות, ואשאיר לי זמן לכתיבה. בתוך הזמן הזה שפיניתי לכתיבה, מה עשיתי? עשיתי את 12 דקות. עשיתי ילד. כתבתי קצת. ממש לא באופן שמצדיק את כל השעות שבהן לא עבדתי, אבל הקול, הקול הארור, אמנם היה שם, ושאל שאלות, שהכריחו אותי לספק את כל התשובות הטפשיות האלו ללמה אני לא כותבת, אבל איכשהו הוא הפך להיות יותר ויותר נסבל, דומה לימים שלפני מחזור: את משוגעת, את כאובה, את קצת מטומטמת, אבל את לא מופתעת. את יודעת במה מדובר, ויודעת מה צריך לעשות כדי לעבור את זה בשלום (רוב הזמן). עכשיו עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

אני לא מספיק טובה. כלומר, בסדר, לא אומרת, יכולה לחשוב על רעיון ולהעביר אותו לדף, לא לגמרי סתומה בעניין הזה, אבל בואי נגיד ציון 75. לא נכשל, אבל לא הרבה יותר מזה. ואם אני לא הולכת להיות עגנון הבא, אז באמת שאין שום סיבה לכל הבלגן הזה, ולכל השעות האלו שמוקדשות לעשיית הדבר הטפשי הזה, שכאמור, יש גם ככה יותר מדי ממנו.

5.

ובכל הזמן הזה קראתי הרבה ספרים על כתיבה. על איך כותבים. על למה כותבים. על איך מתמודדים עם הקול. על הייסורים. על השמחה. ואני חושבת שאחרי שקראתי הרבה אנשים מתוודים, הבנתי דבר אחד מאד חשוב: אין שמחה שמשתווה לכתיבה. יש שמחות גדולות יותר, והרבה שמחות קטנות יותר, אבל קסם כזה כמו להניח מילים על נייר, אין כמוהו. תחושת ההישג, הניצחון, התרוממות הרוח היא ייחודית. והיא אינה קשורה לבמה שאני מפרסמת בה, ולא קשורה לז'אנר, ולא קשורה להיות הדבר ספר או לא, ולא קשורה לכלום מלבד היצירה עצמה, ההתפלשות בדבר שלא היה קיים קודם, ועכשיו הוא פה, מוציא לשון.

למה את לא כותבת

אין לי זמן אומרים לך, נודניק. לך מפה. ולמה בכלל אתה קול גברי? אתה מטריד אותי כבר שנים. תלך. לא רוצה לשמוע ממך. ואם כבר מדברים, אני לא כותבת, כי גם הייתי כותבת, אז אין לי שום רצון באף אחת מהבירוקרטיות שקשורות לספרים: לא לשלוח, לא לקבל תשובה שלילית, לא לנסות שוב, לא ללכת להכיר אנשים, לא לא להכיר אנשים. אין לי כח. לך מפה.

6.

מאז שהתחלנו לעבור מדינות, יש לי עוד פחות יכולת נשימה ארוכת טווח שנחוצה לרומן. ואמרתי לעצמי ששנה אחת אני מתרכזת רק במעבר. את אדון למה-את-לא-כותבת זה לא הטריד, והוא המשיך להציק. וכך גם בשנה השנייה למעבר, כשהדברים עדיין לא התייצבו, ועדיין לא הייתה לי יכולת נשימה עמוקה. עד שלפני כמה שבועות, אחרי שלא ידעתי כבר מה לעשות איתו, כי הוא פשוט שיגע אותי ללא הרף, אמרתי לעצמי: די. את לא כותבת. את לא צריכה לחשוב מתי. ואת לא צריכה לחשוב איך תסחבי איתך גם מחשב לחצי שעה שיש לך אחרי העבודה. ואת לא צריכה לחשוב מה תכתבי קודם מבין הרעיונות שיש לך בראש. את לא צריכה לחשוב באיזו שפה. את לא צריכה לחשוב באיזה ז'אנר. את לא צריכה לקרוא ספרים במיוחד כי את רוצה לכתוב אחד כזה. את לא צריכה כלום. אם יבוא לך לכתוב משהו, אחלה. אם לא, נדבר ב-2020.

למה את לא כותבת

ביי. לא יודעת מי אתה. ביי.