שלושה דברים מדהימים שאפשר לעשות בלונדון ואחד שלא

לאכול עוגה

לפני כמה ימים הבעל שלי הודיע לי שאני צריכה לבלות זמן עם עצמי, ועל כן אני מקבלת את אחר הצהריים, ואני לא אמורה לחזור לשום מקום ולא לעשות שום דבר. ככה זה, יש לי בעל מושלם. שקלתי היטב את כל האפשרויות העומדות לרשותי, ובגלל שהייתי חמישים עמודים לפני סוף הספר היפה ביותר "בשארית היום", החלטתי שאני אעשה את מה שאני רוצה לעשות כל יום כל היום: לשבת בבית קפה, לאכול עוגה ולקרוא ספר. רצה הגורל וליד העבודה שלי יש סניף של רשת מאפיות דניות מוצלחת מאד בלונדון, שנקראת Ole & Steen. מדובר בבית קפה בצבע שחור, כמו כל בתי הקפה המעוצבים בלונדון, שיש לו קיר אחד של לחמים, קיר אחד של עוגות שמרים, קיר אחד של עוגות פטיסרי קטנות ומעוצבות, וכוריאוגרפיית שירות איומה שבאיומות. הם הצליחו ליצור מצב שבו כל פעם שהייתי שם הייתי צריכה לעמוד בתור יותר מעשר דקות, בכל פעם לא ידעתי איפה לעמוד לחכות לדברים שלי בלי להפריע, ובכל פעם ראיתי מישהו מתנגש במישהו אחר. אחרי שצולחים את הדבר הזה, אבל, מקבלים עוגות שכל אחת מהן היא הטובה בסוגה.

באותו היום המדובר בחרתי לי עוגת גבינה עם פירות טרופיים. מדובר בחתיכת עוגה לא גדולה מדי של עוגת גבינה אפויה, עם שכבה דקה שבדקות של משהו בין ריבה לג'לי של פירות טרופיים בצבע כתום, ועם בסיס של בצק פריך. שכבת הפירות הייתה חמוצה ומתוקה, והיא החליקה על הלשון בצורה מושלמת. העוגה הייתה ברכות המושלמת, בחמיצות-מתיקות המושלמת, וביחד עם שכבת הפירות יצרה איכויות של גלידה, בלי האלמנט של הקפאת הלשון. הבסיס היה בדיוק בעובי הנכון, ובדיוק בתפר בין פירוריות לגושיות, ככה שאפשר לנגוס בו, אבל לא צריך להיחנק ממנו. הנחתי את הספר בצד, והתרכזתי בעוגה. בכל פעם שאכלתי כפית מהעוגה וידאתי שאני לוקחת לעצמי שילוב אחר של שלושת המרכיבים, והסתכלתי לצדדים, כי רציתי לוודא שאנשים רואים שמתרחש פה דבר מדהים: אני אוכלת עוגה מושלמת. זה לא דבר נפוץ כמו שאפשר היה לחשוב. אכלתי את העוגה ביס ביס, ובכל ביס אמרתי לעצמי: אני אוכלת עכשיו ביס מעוגה מושלמת, איזה כיף לי. אלו היו 321 מילה על חתיכת עוגה.

לקרוא

כשגרים במקום אחד, מה שיש בו הוא מה שיש. אם גרים בישראל, אז מה שמכירים הוא את הספרות הישראלית. זה נכון שיש תרגומים משפות אחרות, ויש את האינטרנט שמביא כל מיני ספרים ותרבויות ספרותיות אחרות ממקומות אחרים, אבל זה מה שהם: הצצות לתרבות אחרת מתוך המקום שבו את נמצאת, ובתרבותו את מעורה. ואז את עוברת למקום אחר, ואת מגלה את עומק הבריכה החדשה שאת יכולה לשחות בה. זה קר בהתחלה, כי את לא רגילה, וכי את לא ממש קוראת אנגלית כמו שאת קוראת עברית, וכי כשמתחילים לשחות בבריכה תמיד יש רגע של הנאה גדולה ואחריו רגע קטן של מבוכה גופנית (אולי רק לי?), אבל אחרי ההתחלה, נפרש לפנייך מרחב שלם וחדש של הנאה.

בשביל להגביר את ההנאה פרשו ברחבי לונדון חנויות צדקה. אנשים משתמשים בדברים, ואחרי זה, במקום להשליך אותם לפח או לרחוב, הם לוקחים אותם לחנויות צדקה, ושם מוכרים את הדברים האלו לטובת מטרות כלשהן. זו הסיבה הרשמית לפרישה הנרחבת של חנויות צדקה בלונדון. הסיבה הלא רשמית היא זו: אנשים מכורים לספרים, כמוני, אוהבים להיות במחיצת ספרים, הם אוהבים לגעת בהם, הם אוהבים לשקול את הקנייה שלהם, הם אוהבים לקנות אותם, הם אוהבים אפילו לקרוא אותם. המכורים עושים את זה כל הזמן, בלי קשר לכמות הספרים שיש להם בבית. השיקול היחיד שיכול למנוע מהם לקנות המון המון ספרים הוא השיקול החפצי, שעובד עליי, אבל לא על כל המכורים. את לא צריכה את החפץ שהוא ספר, אומר השיקול הזה, את צריכה רק את המלים, אז חבל על המקום ועל הכסף, תקחי ספרים בספרייה. השיקול היפה וההגיוני הזה קורס באחת כשבכל שכונה בלונדון יש כמה וכמה וכמה חנויות שבהן יש כמה וכמה וכמה קירות מלאים בספרים טובים ונהדרים שעולים בין פאונד אחד לשניים! אי אפשר להתנגד למשהו שאת אוהבת ועולה פאונד. זה מטבע. אחד. וזו הסיבה הלא רשמית לחנויות צדקה בלונדון: מכירת סמים ספרותיים.

עולם ספרותי שלם וחדש, שמתווך את עצמו אליי בפאונד אחד בכל פעם. זה גנעדן (וגיהנום).

פודקאסט

אז עברנו ללונדון. אנחנו לא היחידים. לפי הגרדיאן, בערך 220 אלף אנשים עושים את זה מדי שנה. זה חרא, לעבור ללונדון, כי זו עיר יקרה, קשוחה, ומלאת אפור, וזה מדהים לעבור ללונדון, מכל מיני סיבות שבטח כבר קראתם עליהן בדיוק פה בבלוג. דיברתי עם זה עם סלין, שהיא החברה הבלגית שלי, ועורכת סאונד במקצועה, ועברה ללונדון ביחד אתי. דיבנרו ודיברנו, וכמו שקורה לי לפעמים, החלטתי לעשות עם זה משהו. אז אנחנו עושות פודקאסט! קוראים לו My London dream (שם זמני. לגמרי מוזמנים להציע דברים יותר טובים), ובו אנחנו מראיינות נשים שעברו ללונדון בשנתיים האחרונות על האימה והעונג במעבר ללונדון. אנחנו פוגשות כל אחת לשעתיים שלוש של שיחה, שממנה ייצאו בערך 25-30 דקות של פודקאסט דרמטי ביותר. אנחנו מקוות לעשות שמונה עד עשרה כאלה, ואז לפרסם את הכל ביחד.

אנחנו פוגשות נשים מכל העולם ופשוט מדברות איתן על החיים שלהן, ובגלל שיש מיקרופון, ובגלל שאנחנו חמודות, ובגלל שהמעבר הזה כלכך מטלטל עולמות עבור כולם, כל הנשים שנפגשנו איתן סיפרו לנו סיפורי גבורה מדהימים, ופשוט פתחו לנו דלת רחבה, לא חרך צר כמקובל, אל הלב שלהן. אנחנו בתגובה ניסינו לפתוח את הדלת אל העולם שלנו, ומפגש העולמות הזה הוא כמו ריקוד פראי, שמתחיל בתיפוף עדין של רגליים יחפות על אדמה קשה, ונגמר בעירום מזיע ורועש שזועק אל לב שמיים.

ייתכן שייצא מזה פודקאסט איכותי, ויכול להיות שלא. אני לא יודעת, כי מעולם לא עשיתי פודקאסט, ולשם שינוי אין לי שום סיפורי "ככה עושים פודקאסט" בראש, כך שזה מאד לא משנה לי.

לזמזם בעברית

כל המילים של נושאי המגבעת. תערובת אסקוט. מופע הארנבות של ד"ר קספר. ברי סחרוף משנים מסויימות. משינה. כוורת. יהודית רביץ. שלמה ארצי (משנים מסויימות). גידי גוב. פוליאנה פרנק. החברים של נטשה. ג'יין בורדו. הפה והטלפיים. שב"כ ס. צליל מכוון. שלובי שבן. אריק איינשטיין. אביתר בנאי (משנים מסויימות). אהוד בנאי (משנים מסויימות). אסף אמדורסקי. דפנה והעוגיות. טאטו. ערן צור. כרמלה גרוס וגנר. שלום חנוך. מאיר אריאל (בלית ברירה). מוניקה סקס. איפה הילד.

כל המילים של כל השירים של האמנים/להקות האלה נמצאים אצלי בראש. אין מה לעשות, הייתי נערה ישראלית בראשית שנות ה-90, וזה מה שששמעתי אז. היו את האנשים האלו שאהבו מוזיקה בריטית, והקפידו להתעדכן בנעשה מעבר לים. אף פעם לא הייתה לי סבלנות לזה, וגם ככה אהבתי שירים בעברית, מאותה סיבה שאהבתי ספרים בעברית. אני אוהבת עברית. אני לא מצטערת על זה.

ועכשיו? יש לי אוצר שלם של מילים ושירים בתוך הראש, ואין לי מה לעשות איתם. אני יכולה לשמוע "הכל אני מוציא אני מוציא ונותן לה" בספוטיפיי, ולשמוח מאד, כי אני חושבת שזה שיר אהבה מאד מאד יפה, אבל אין לי עם מי לדבר על זה, אין לי עם מי לשיר את זה, אני לא יכולה להשמיע את זה. ובמידה שווה, כל השירים המקבילים של רוב האנשים שנמצאים סביבי הם חסרי משמעות באותה מידה עבורי.

זה קצת מבאס.