אחד הדברים הכי מדהימים בלונדון הוא כמה שהיא ענקית. זה סביר ללכת קילומטר עד תחנת רכבת שתביא אותך אחרי מסע של חצי שעה למקום שמרוחק עשרה קילומטר מאיפה שהיית קודם, שעדיין נמצא לגמרי בתוך לונדון. או לטייל במורד הרחוב, ולגלות בסופו שהלכת שני קילומטרים. או לצאת לשיטוט סתם ככה, ובסוף היום, ברגליים דאובות, להבין שהלכת 15 קילומטר. הגן של לב נמצא במרחק של 1.3 קילומטרים מהבית. במונחים של תל אביב, זה אומר שהיינו רושמים אותו לגן בכיכר רבין בעודנו גרים ברחוב ביאליק, שתי שכונות אחרות לגמרי בעיר.
אני מתה על זמן ההליכה הזה. רוב הזמן אני לא אמורה להיות במקום כלשהו בדיוק בזמן. לעבודה שלי לא אכפת אם אני מתחילה אותה בשמונה או בתשע או בתשע וחמישה, ואפילו הגן של לב הפך להיות מין מקום כזה שאפשר להגיע אליו בכל זמן שהוא בין חמש לחמש וחצי, ובכך הסיר מעל כתפיי את אחד הדדליינים הנוקשים ביותר בחייה של כל אימא. זה אומר שאני יכולה, אחרי שמילאתי את חובות העבודה שלי, לשוטט בכל מקום שאני רוצה, ולהקשיב לדברים באוזניות שלי, ושלא משנה כמה ימים אני אעשה את זה ברציפות, תמיד יש עוד מקום שאוכל ללכת אליו.
וככה גיליתי את הפודקאסטים ואת האודיובוקס. אני יודעת, אני באיחור של כמה שנים, אבל שוחחנו על FOMO כבר בפוסט הקודם, אז תהיו קשובים. אז מול העיניים שלי מתחלפים בתים ויקטוריאנים במגדלי ענק במבני ציבור מפוארים, מהסוג המט לנפול או מהסוג המתוחזק, בבתי כלבו ענקיים במסעדות בפארקים בנהר, ובאוזניים שלי יש רצף של נשים חכמות, שמלמדות אותי דברים:
- חנה רוזין ואליס שפיגל – שתי המנחות של הפודקאסט Invisibilia, שכל פרק שלו הוא בום בלב ובראש, שמדבר על הכוחות הבלתי נראים שמעצבים את חיינו (כמו למשל ההנחה הרווחת בחברה מוכת הדאטה שלנו שכל דבר ניתן לחיזוי על ידי מודלים ממוחשבים, שנתקלת שוב ושוב בקרקע המציאות כשמנסי לחזות גורלות של אנשים)
- רבקה סולניט – שכתבה ספר מדהים על שיטוטים והליכות שנקרא wanderlust, ובו היא דנה בכל ההצטלבויות האפשריות של הליכה עם כלכלה, פוליטיקה, מגדר, ספורט, ביולוגיה, אמנות וכו', שיום יבוא ואולי אכתוב עליו פוסט שלם ואמיתי.
- דברה פרנסיס וויט – האישה מאחורי הפודקאסט The guilty feminist, שבו היא דנה ביחד עם אורחות בכל שבוע בנושא אחר שקשור לפמיניסטיות ולכוחות שמעצבים אותן (אולי אפשר לזהות פה דגם שמתאים למודל מתמטי). כמו למשל, מונוגמיה, פוליטיקה, זהות, השוואות. אני מוצאת את עצמי הולכת וצוחקת בקול ברחובות, במיוחד מהפינה הפותחת כל פרק, שנקראת: I'm a feminist but, שבה כל הפמיניסטיות בתכנית מתוודות על רגעים בלתי פמיניסטיים בעליל.
- ג'ין אוסטין – כאן אני ממש באיחור, אבל הקשבתי לגאווה ודעה קדומה, ובגלל כל הנוף האנגלי הזה מסביב, זה היה כמו להיכנס לתוך הסיפור, והייתי יוצאת מהבית רק כדי להקשיב לספר בהליכה, והרגשתי ממש כמו שהרגשתי כשהייתי קטנה שהייתי קוראת ספרים וחושבת מי אני רוצה להיות. אני בטוח ליזי. אני יודעת שכולן חושבות ככה, אבל אני בטוח.
- סופרות שונות – עכשיו אני עמוק בתוך פודקאסט שנקרא UNDERGROUND: TALES FOR LONDON, שבו סופרים וסופרות שונות קיבלו קו של הטיוב, וכתבו עליו סיפור. הפער בין הסיפורים – בצורה, בקצב, בתוכן, בעולם ההתייחסות – הוא פשוט מדהים ומשובב לב, בעולם שבו נדמה שהכל חייב להיות אחיד וייצוגי.
הדוכסית הכעורה
וככה הגעתי יום אחד לנשיונל גלרי. אמרתי לעצמי, נשיונל גלרי, בטוח יש עליה פודקאסט, או אודיובוק בחינם, או סיור קולי, או משהו שיכול להסביר לי מה אני רואה. וככה הגעתי לסיור אידיוטי קצת, שעוקב אחר נשים שמצויירות במוזיאון. אידיוטי לא בגלל הנושא, דווקא נושא מעניין, אלא כי הנשיונל גלרי זה מקום עצום, והסיור הקולי מתייחס לכעשר מהן, אבל בלי לציין איפה הציורים האלו נמצאים, וכך את אמורה לשוטט בין החדרים וכל אישה שאת רואה לבדוק האם היא מוזכרת או לא. חווית משתמש מאד קלוקלת. אבל! כך הגעתי לדוכסית הכעורה.
ציור שצייר Quentin Matsys בשנת 1513 ובו מופיעה האישה הכעורה ביותר שהוא יכול היה לדמיין. לא ברור האם זאת אישה אמיתית שחולה במחלה מיוחדת שמעוותת את העצמות, או פשוט פרי הדמיון שלו והמחקר שלו על כיעור. אבל בתוך עיר הנאותות, בתוך הגלריה הלאומית לגברים מפונפנים ונשים עטויות משי, שהרשרוש של שמלותיהן נשמע מבעד לקנבס גם אחרי שלוש מאות וארבע מאות שנה, בפורמט שנראה כמו כל ציור אחר שעומד לידו מאחוריו או מצדדיו, מסתתר חומר נפץ: אישה-קופה, מכוערת, שלובשת (כך אומרים בפודקאסט של הנשיונל הגלרי) בגדים שלא באופנה, מפגינה את הציצים המקומטים שלה, ומעיזה להחזיק בידה פרח. זה לא סתם פרח. זה פרח שמעיד שהיא פעילה מינית. שהיא מחפשת חתן-קוף. אני מתה עליה.
הדלקת אותי עם הפודקאסט על הסיפורים מהתחתית