דברים מדהימים שאפשר לעשות בלונדון – 1

עברתי לתל אביב כשהייתי בצבא. שיננתי את עכבר העיר, כמו אחרונת הקלישאות. כאב – כרטיסי אשראי בלבד. שמות של מועדונים. שמות של ברים. שמות של מסעדות. לא היה לי כסף לנסות שום דבר ממה שהעיר הגדולה הציעה לי. אבל לאט לאט אני התבגרתי והתחלתי להרוויח יותר כסף. להכיר יותר אנשים. לבדוק מה העיר הזאת יודעת להציע. וזה היה מטלטל ומערער ומדהים.

ואז גדלתי. ואחרי כמה זמן, תל אביב קצת שיעממה אותי, זו האמת. אז עשיתי ילד וחשבתי שזה הסוף של ההתרגשות שלי. אבל טעיתי. כי לונדון. כי פאקינג לונדון. כל מקום שאני הולכת, פתאום מתגלה עוד מקום שאפשר ללכת בו.

הקדשתי את חיי האינטלקט שלי לספרות. עשיתי תואר ראשון. עשיתי תואר שני. כתבתי ספר. אני כותבת על ספרים. התחברתי עם סופרים. ועם סופרות. ובכל זאת, כשהגעתי ללונדון, גיליתי שאני לא יודעת כלום. כלום. שיש לי עוד ערימות שלמות של ספרים שממתינים להתגלות. קלאסיקות של פה שלא הגיעו לישראל. טראש לונדוני. מתיימרים ספרותיים שכל מי שמחשיב את עצמו מכיר. סופרים תקופתיים שלרגע היו ה-דבר. סופרות מהדרג השני שאני חייבת להכיר, אבל מעולם לא שמעתי עליהן אפילו. מיליון חנויות ספרים. קומה אחת. שתי קומות. חמש קומות. בכל צ'ריטי שופ יש קיר שלם מלא בספרים יד שנייה, שאני לא יכולה לרפרף עליהם ולהגיד: קראתי, קראתי, קראתי, מעניין, כמו שקורה בישראל. לא. אני צריכה להתעכב. לקרוא את המאחורה. להבין את ההקשר. להשקיע זמן. וכל זה רק בספרות, עאלק העניין שלי. ולא דיברתי עוד על אמנות, תיאטרון, בלט, היסטוריה, גיאוגרפיה, טיולים, הרצאות, סיורים, ארכיטקטורה, מוזיקה, קולנוע, מועדונים, מסעדות.

אפשר לחטוף FOMO רק מלמנות את רשימת הנושאים שאפשר להרגיש FOMO כלפיהם. אבל למרבה המזל, כבר שיננתי את עכבר העיר. אני יודעת שכרטיסי אשראי כואבים, אבל אני יודעת גם שאין שום צורך ב-FOMO. את מספיקה מה שאת מספיקה, ומה שאת לא מספיקה את לא מספיקה. גם את וגם העיר לא צריכות לעמוד בשום צ'ק ליסט שמוכיח שאתן ראויות. חיי המשפחה מגינים עלייך מהשיגעון ואת יכולה לנסות הכל במנות מדודות היטב של חופש.

ואני מנסה. החוק שלי הוא לפחות פעם בשבוע stage diving – רחוב חדש. חוויה חדשה. בית קפה שלא הייתי בו. מסעדה שלא אכלתי בה. חנות שנמצאת בדרך מהגן אבל אף פעם לא נכנסתי אליה. פינה שהמליצו עליה באיזה ספר, וצריך לנסוע בשבילה ארבעים וחמש דקות. הנפילה היא אף פעם לא כואבת מדי, וההרגשה היא כמו להיות ילד בן ארבע: פעורת עיניים ומצעירה באופן קיצוני.

דברים מדהימים שאפשר לעשות בלונדון – 1

לפני זמן מה פגשתי במיטאפ ישראלי שבארץ היה מנהל בית ספר, ופה הוא לא. הוא פה עם אשתו שעושה פוסטדוק ועם שלושת ילדיהם. איפה הם גרים? הם גרים במעונות סטודנטים למשפחות. אני יודעת מה אתם חושבים: מיטות קומותיים, סקביאס, ריח של אקונימיקה, קירות עירומים, רהיטים מאיקאה, פתקים צבעוניים בגרפיקה מוגזמת על לוחות שעם. כן, יש שם פתקים צבעוניים בגרפיקה מוגזמת על לוחות שעם. וכל השאר לא.

מדובר בבניין ויקטוריאני מפואר, שיש בו פאב, ספרייה לילדים, אולם נשפים (אני לא מגזימה. זה אולם נשפים אמיתי), חדר אוכל, ספרייה למבוגרים שהיא בעצם מרחב עבודה משותף, פתק שמודיע מהן ההופעות הקרובות ב-royal albert hall שאפשר להירשם אליהן במחיר של שבעה פאונד, כי לבית יש שם תא משלו, ובעיקר גינה משותפת, ששייכת לתושבי הבית בלבד.

כשאסף סיפר לי על הגינה לראשונה, חשבתי על מעונות עובדים. הייתי עוברת שם כשהלכתי על פרישמן, בדרך לבית שלי במאפו. תמיד דמיינתי את הרגע שבו המקום תפקד כמעונות עובדים באמת. כשהאימהות היו קוראות מהמרפסת לבוא לאכול שניצל, כשבערב הגברים בגופיות והאימהות בשמלות היו יורדים למטה עם אבטיח ובירה וסיגריות, כשהשכן מהקומה הראשונה חמק לשכנה מהקומה השלישית, כשהילדים היו נפגשים למטה כדי להתעלל בחלש, כשהיו שם חיים של מעונות. כשאני הייתי שם, לעומת זאת, היו שם כמה פרחים נבולים למחצה מאחורי גדרות צבועות לבן, ושקט ושממה.

אבל הגינה של goodenough house היא לא כזאת. היא ענקית. ויש בה מגרש טניס. וגינת חול. וצעצועים. וארבעה מנגלים במרכזה. וספסלים. ובעיקר היא ירוקה ופרחונית כמו שרק גינה באנגליה יכולה להיות. ואנחנו היינו שם כדי לחגוג את יום העצמאות לישראל עם כמה משפחות ישראליות אחרות. אין הרבה מה להגיד על המפגש עצמו, בעיקר כי אני מרגישה שמפגשים של משפחות חוזרים על אותה נוסחה תמיד: ההורים קצת עייפים, הילדים קצת משועממים, האוכל טעים, הלאות היא לאות, והדיבורים קצת מבודחים מדי, נזהרים מדי, מבודדים מדי. אבל הגינה סביבנו, הייתה פשוט מושלמת מכל זווית: מזג האוויר, הדשא, הצעצועים, הנינוחות, השהייה בחלל עם המשפחות האחרות שלא מהחבורה שלנו. הכל.