זה. לוקח. זמן.

1.

שקט. דממה. איש לא מתקשר. אישה לא שולחת מייל. איש לא מתעניין בלינקדאין. אישה לא מבררת בפייסבוק מסנג'ר. אף אחד לא חוזר אליי כבר כמה שבועות.

אני, לעומת זאת, פותחת כל בוקר את המייל שלי, עוברת בקפידה על כל המיילים שמודיעים לי שיש 16 מודעות חדשות ל-digital marketing manager באתר כלשהו, מסננת את אלו שרלוונטיות, מניחה אותן ברשימת המשרות להגיש, מפנה שעה ביום שלי לבחינת האתר של החברה שאליה אני מגישה היום, משנה את קורות החיים שלי קצת שיתאימו לבנאדם המדומיין שאני חושבת שהם מחפשים, מנסה לדמיין לי איך יהיה לי לעבוד שם, מסתכלת על תמונות של הצוות ומנסה להבין מי מהם יוכל להיות חבר שלי, מרגלת גם בפייסבוק ובאינסגרם ובלינקדאין כדי להבין האם הם יותר חברה של 16 סוגי קורנפלקס או כזאת של תביאי את הכפית שלך מהבית גברת, מנסחת קצת אחרת את מכתב הפנייה, עונה על שאלון האפליה המתקנת האחיד והמרגיע שמבקש לדעת האם אני כושית האם אני לסבית האם אני נוצריה האם אני נשואה האם אני אוהבת את המין שלי ככה או ככה וכל זאת בנייטרליות של מכונה לכאורה, ושולחת.

ומחכה.

2.

לפני כמה שבועות דווקא הגיע מייל. הגן של לב הזמין אותי לאירוע לכבוד יום האישה.
לאירוע קראו Yummy Mummies והוא כלל:

• prosecco (שזו פשוט הדרך הבריטית להגיד יין לבן זול מספיק כדי לצרוך בכמויות ויקר מספיק כדי לא להיחשב עני)
• מורה לסלסה (!)
• כיבודים (crisps, שזה בעצם תפוצ'יפס, שזה המאכל הלאומי הבריטי. כל בריטי אוכל בממוצע 150 שקיות מהחרא הזה בשנה. הם אוכלים את זה בבוקר. הם אוכלים את זה בצהריים. הם אוכלים את זה בערב. מבוגרים. ילדים. במוזיאון. בפאב. בעבודה. בבריכה. איפה שיש בריטי, יש קריספס. ויש גם בכל הטעמים האפשריים, וגם כאלו דוחים במיוחד שאינם אפשריים. בכל סופר שהייתי בו היה מעבר שלם מוקדש לקריספס).

אמרתי, מה כפת לי. הלכתי. ובכן, הגיעו 15 אימהות לערך, והעלו אותנו לחכות ליד חדר המנהל, בזמן שהפכו את החדר של התינוקות, שמלא בכיסאות עם מגשים וסינרים מרוחים בפירות מרוסקים, לרחבת ריקודים. בינתיים אנחנו למעלה עשינו מה שאימהות בבריטניה עושות: דיברנו עד כמה הגן יקר, ועד כמה זה בלתי אפשרי, וספרנו את הימים ביחד עד לבית ספר, שאולי יעלה פחות. וירדנו למטה, והיו שם כ-25 בקבוקי יין. והתחלנו לשתות. והמורה לסלסה צעקה: תשתו. תשתו. שתוכלו לרקוד. וחילקה אותנו למובילות ומובלות, והתחלנו לרקוד סלסה. כן, גם אני רקדתי. סלסה. רומבה. ממבו. דה שיט.

וזה היה די כיף, לא נעים להגיד, והרוחות התלהטו, ולמרות שהיינו בחדר תינוקות, עם טינופת זערורית מרוחה על כל הקירות והרצפה והאוויר, ולמרות שכולן סביבי היו סטרייטיות (אני חושבת), הייתה אפילו טיפ טיפה אווירה מינית מרעישה. כלומר, עד הרגע שבו פיונה, סגנית מנהל הגן, הוציאה גלילים של נייר טואלט, חילקה אותנו לקבוצות, וציוותה על כל קבוצה להכין לדוגמנית אחת מתוכה שמלה מנייר טואלט. תקליט השחרור חרק ונעצר. לפחות בשבילי. האימא לשלושה שהיא גם מורה למתמטיקה דווקא עפה על זה, וצעדה על המסלול כשפיסות נייר טואלט מביכות נופלות מאחוריה, כאילו זה היה הרגע שלה ביום הזה.

אבל רגע לפני שהוא חרק, התחלנו לדבר, כלומר באמת. קייט סיפרה שאחרי הרבה זמן אצל מעסיק שהיא לא אהבה בתוך מנהלת שיווק, שהרגישה שהוא מנצל את היכולות שלה, אבל לא מעריך אותה מספיק, היא יצאה לדרך חדשה כעצמאית, ועכשיו יש לה כבר כמה לקוחות חתומים ואפילו המעסיק שכר את שירותיה כעצמאית, והיא מאד נרגשת מזה. רוזה, שהיא רופאה, ונשואה לרופא, ובחיים לא ראיתי אותה עושה תנועה שאינה במקומה, או אפילו מחייכת חיוך מלא, ויש לה שני ילדים, אחת מהם בת כמה חודשים, סיפרה שעם כל הכבוד להנקה, בערב היא צריכה את הג'ין טוניק שלה, כי אחרת היא תשתגע. אימא של איילה (זו לא החיה שהיא אימא של במבי, מה לי ולה אלא צוקי לבי אלא מעיין חיי, אלא Ayla), שבאה ישר מהעבודה בשמלה אדומה, גרביונים שחורים ונעלי עקב, חוקי הסיטי קשוחים כנראה בענייני נעלי עקב בפרט ונראות נשית ראויה בכלל, סיפרה עד כמה קשה לה שהיא עובדת במשרה מלאה, מה שאומר שהיא לא רואה את הילדים שלה לפני שש בערב כל ימות השבוע, ושמילא רגשות האשמה, לזה היא כבר רגילה, אבל זה אומר שגם לה עצמה אין זמן לעצמה אף פעם אף פעם. יצאנו משם עם שקית קטנה עם לק בשני צבעים ומסכה לפנים, כי עם כל הכבוד לשחרור, יש פשוט דברים שנשים תמיד רוצות, אבל גם עם ערוצי תקשורת פתוחים.

3.

דווקא היו שני מקומות שהזמינו אותי לראיון. לאחד מהם קוראים לוקמיה UK, עמותה שדווקא לא מפזרת סרטן דם ברחבי הממלכה, אלא עוזרת לחולים ולבני משפחתם. והייתי שם בראיון אחד, שבו המנכ"לית בכבודה ובעצמה ראיינה אותי. ובראיון שני. ובראיון שלישי. והסברתי שוב ושוב למה אני רוצה לעבוד שם. והבאתי דוגמאות מופרכות מהעבר שלי כדי להסביר שאני בהחלט יכולה לדאוג לאתר (רציתי לצעוק: אני מנגבת נזלת לאתרים כבר מגיל עשרים! אין שום דבר מוזר שהאתר שלכם עושה בגלל המפתח המפגר שלו שלא ראיתי כבר!). וכן, אני יודעת גם לענות לטלפון וגם לכתוב מיילים באותו יום. וכן, אני באה מישראל, אנחנו לא מפסיקים לעבוד במקום שבו נפסק הטייטל שלנו. ואפילו עברתי את האימה הגדולה מכולן: כתבתי מכתב לדוגמה באנגלית, על נייר, בלי שום מתקן שגיאות כתיב באופק (זה לא פייר, רציתי לצעוק! זה כמו מבחן במתמטיקה בלי מחשבון! אבל כתבתי). וסיפרתי כמה אני יצירתית. ומשתפת פעולה. ונחמדה. ועניינית. ומנהלת פרוייקט מהמעלה הראשונה. ולא צעקתי כלל, ועניתי את כל התשובות הנכונות, והסתרתי את כל התשובות הלא-נכונות (זה תמיד יותר קשה לי). כל זאת, למרות שלא רציתי לעבוד שם, כי הארגון קטן מדי בשבילי, ואני רוצה לפגוש אנשים.

ואז מישהו אחר, עם ניסיון בעמותות בבריטניה, קיבל את המשרה.

אפילו שלא רציתי אותם, הם היו צריכים לרצות אותי.

4.

(אלעד, אל תקרא את החלק הזה, זה סתם יבאס אותך. סליחה.)

צ'ימימנדה אדיצ'י כתבה את הספר אמריקנה, שהוא ספר על מישהי שבאה מניגריה ללמוד באיזה קולג' יוקרתי בארצות-הברית, ומגלה שהיא שחורה. בניגריה היא הייתה מהמעמד העליון ופריבילגית, ושחורה כמו כולם. בארצות-הברית היא פתאום נהייתה האישה הזאת שהיא ממש לא פריבילגית, ואנשים מניחים עליה הנחות בגלל צבע העור שלה. זה מחרפן אותה, והיא כותבת על זה בלוג בשם עט שהופך להיות ממש פופולרי ומחזיר לה חלק מהמעמד האבוד שלה, ולמרות זאת היא חוזרת לניגריה, בגלל אהבה. זה ספר מעולה, שבגללו כל פעם שאני רואה אישה שחורה פה, אני מסתכלת על השיער שלה (הגיבורה בספר טוענת שאישה שחורה לא יכולה פשוט להסתובב בעולם עם השיער שלה. היא צריכה ליישר אותו, או לשים לו תוספות, או לשזור אותו לצמות. אחרת זה כאילו היא יצאה מהבית בלי חזיה. מתצפיות פה, היא צודקת). הספר זכה להצלחה בינלאומית אדירה, ומאז צ'יממנדה, על פי חשבון האינסטגרם המעולה שלה, מטיילת ברחבי העולם, גורפת פרסים, מתלבשת במיטב האופנה הניגרית (השיער שלה תמיד אסוף בהידוק רב, כך שאי אפשר לראות האם היא בעצמה מטפלת במלאכותיות בשיער שלה), ומדברת על שחורוּת.

רני אדו-לודג' היא בלוגרית וסופרת שחורה מאנגליה, שהוציאה בשנה שעברה את ספר הביכורים שלה שנקרא: Why I'm no longer talking to white people about race. לא קראתי אותו, כי אני מרגישה שהתשובה ברורה וכוללת שלוש מילים: כי הם סתומים. אבל הוא ממש מצליח פה, והיא כמו שאוהבים להגיד, קולו של דור. או מגזר. למותר לציין שהיא אישה שחורה שלא מחליקה, לא שוזרת ולא מוסיפה לשיער שלה.

שני כוחות הטבע האלו התאחדו בערב אחד ב-Royal Festival Hall ב-South Bank Center. הלובי היה מלא מפה לפה בנשים שחורות. קצת נשים לבנות (כמוני. אני יודעת. אני יודעת שפלשתי למסיבה לא לי). טיפה גברים שחורים. וממש מתי מעט של גברים לבנים (אלוהים, לא הבנתם כלום?). כשנכנסנו כולנו לתוך האולם, לא נותרו מקומות ריקים ובאוויר היה חשמל.

יש במה גדולה באולם הזה, שמתאימה לקונצרטים קלאסיים עם כל התזמורת או להופעות מחול קלאסי עם כל הרקדניות, ובאותו ערב ישבו בו שתי נשים בלבד (ושני צללים – המתורגמניות לשפת הסימנים). ושתי הנשים האלו התחילו לדבר, וזה היה כאילו מגנט גדול הופעל בבמה, וכל 2500 הנשים שישבו באולם, הפכו לנוזל מתכתי שצ'יממנדה ורני הפעילו.

הן דיברו על שנאה – צ'יממנדה סיפרה שהיא ראיינה את מישל אובמה, והרגישה שזה מפסגות הקריירה שלה לראיין אישה כל כך מדהימה, ובין שאר מכתבי השטנה שקיבלה היה אחד שכותרתו הייתה: מווווושל אובמה. ובפנים היה כתוב: מישל אובמה היא פרה ואת פרה כי ראיינת אותה. ורני אמרה: לפעמים, גזענות זה דבר מעליב רק כי הוא כל כך סתום. הקהל שאג מצחוק; הן דיברו על ספרות, וסיפרו איך כל שרשרת המזון שניזונה מהן – עורכים וסוכנים ומו"לים – מנסה לשכנע אותן להכניס ניואנסים בכתיבה שלהן, להיות יותר מעודנות, יותר חיוורות, ואיך הן צריכות להתעקש על כך שמותר להן להשמיע את קולן בשיח כוחן. הקהל מחא כפיים בסערה; הן דיברו על אמפתיה – צ'יממנדה סיפרה שהיא מנסה להבין את הגזענים, על ידי כך שהיא משווה לנגד עיניה את הפריבילגיות שלה כאדם עשיר בניגריה, ומבינה כי אם מישהו היה מציע לבטל את כל המנקות של העולם, היא הייתה די מתרעמת, אז היא יכולה להבין למה לבנים רוצים לשמור על הכוחות שלהם. היא התגלתה בשיא אנושיותה, ורני, לראשונה באותו ערב, לא הגיבה בשום דבר מצחיק, והייתה שתיקה של יראת כבוד באולם, כי זה דבר אחד להיות אקטיביסטית חדורת מטרה ודבר אחר להיות בן אדם. ואז צ'יממנדה בעצמה הצילה את המצב, כי היא לא רק סופרת מעולה אלא גם פרפורמרית מצויינת ומבינה קהל ושתיקות, ואמרה: טוב, בלי לחץ, הייתי מוותרת על המנקה אם הייתי חייבת. הקהל שאג מצחוק של הקלה.

כל הערב הזה היה ערוצי תקשורת פתוחים ונשים.

5.

פגשתי גם את סלין, אימא של ואדים וליאו, שהוא החבר הכי טוב של לב בגן, כי הוא דובר צרפתית ורק קצת אנגלית. היינו במבוך איום, בתור חדר גדול, שכולו ספוגים מצופי בדי פלסטיק בצבעים חזקים, והוא מלא בשקי אגרוף, ומגלשות, וכדורי פלסטיק, ורשתות, ולמרבה הזוועה הוא מספיק גדול כדי להכיל גם מבוגרים. תוך כדי שטיפסנו והתגלשנו והרמנו והרגענו, דיברנו על החיים במדינה זרה (הם הגיעו מבלגיה בערך כשאנחנו הגענו מניס) בינות לאימא בואי תראי, maman, regarde moi, אימא, ואדים נפל, אימא, תעזרי לעלות, אימא אני צמא, אימא יש לי פיפי. והבנתי משהו: נשים הן קבוצת ההתייחסות הכי חזקה ומיידית שלי, ולא משנה מי הן, כי החוויה שמשותפת לנו, העמידה החזקה בדלת הבית, עם הפנים החוצה, כדי שלא ידחפו אותנו בחזרה פנימה ויסגרו אותה, מי בכוונה כדי להצר את צעדינו ומי מתוך רצון לשותפות מועילה, ומי מתוך עיוורון, העמידה הנואשת הזאת מחברת בין כל האימהות שדיברתי איתן בשנים האחרונות.

הצורך הזה לעמוד על המשמר, להספיק במרווחים, למלא שלל תפקידים, יוצר שיחות בהולות של גילוי לב, שיחות שבהן בשעה וחצי של מפגש, קטוע למרווחים של ארבע שניות, צריך להספיק לצעוק צעקה לעזרה, צעקה של סולידריות, שהכרחית כדי להמשיך לעמוד בדלת הבית ולעמוד על המשמר.

6.

זה לוקח זמן, הם אומרים לי. כולם אומרים לי. זה לוקח זמן למצוא עבודה. זה בשפה זרה. במדינה זרה .בתרבות זרה. הם סנובים. הם איטיים. זה לוקח זמן.

אין לי זמן. אבל זה לא משנה: אם ערוצי התקשורת פתוחים, מתישהו זה יקרה.