כאן מנהלת שיווק דיגיטלי, לונדון.

1.

התחושה הופיעה לפני זמן מה. כבר הרבה זמן לא הרגשתי אותה, אז היה לי קשה לזהות בדיוק, אבל היא בהחלט הייתה מוכרת לי. היא מתחילה בדרך כלל כשאני קמה. הבוקר הגיע מוקדם מדי. השמיים שחורים מדי. האיברים כבדים מדי במיטה. היום החדש שמתחיל הוא לא היום שלי. וגם מחר לא יהיה היום שלי. העתיד הנראה לעין לא כולל שום יום שהוא שלי. וגם אתמול, בעצם, לא היה היום שלי. כל מה שעשיתי אתמול היה להעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן. רגע, החיים חולפים לידי, בעודי עושה משימות שלא בא לי לעשות אותן!

זו תחושה מבהילה, כי היא בהכרח גוררת שינוי, אבל אני כרגע עברתי שתי מדינות בשנתיים! מה קשור שינוי?! התגובה הראשונה שלי הייתה אינסטינקטיבית: לחשוק שיניים ולסתום. לעשות את מה שצריך לעשות, ואז לעשות כיף שלא קשור לכלום, ואז לעשות שוב את מה שצריך לעשות ודי. כי לא קל, והחיים הם לא פיקניק. הם לא פיקניק בשביל אף אחד, גברת.

התחושה הזו נמשכה זמן מה ואני התעלמתי ממנה כמיטב יכולתי. אבל אף שאני פקידה רוסיה למופת שיכולה לבצע כל עבודה שחורה שיש כל עוד המטרה ניצבת לנגד עיניי, הפעם לא הצלחתי למצוא שום דבר להעמיד מול העיניים. הימים המשיכו להגיע ולחלוף בלי שמצאתי בהם שום דבר מצית אישונים.

ואז הבנתי: אני חייבת להחליף עבודה.

2.

אני חייבת להחליף עבודה כי אני עובדת באנקורי כבר ארבע שנים, ועל אף שבארבע שנים האלו עשיתי באנקורי הרבה דברים שונים מאד זה מזה, ועל אף שלמדתי מלא ואני אוהבת את האנשים שאני עובדת איתם, הרי שאני עובדת באנקורי כבר ארבע שנים ובהחלט הגיע הזמן לפנות את המקום שלי לדם חדש וצעיר, שאולי יידע יותר טוב איך חושבים ילדים בני 15 ו-16 ו-17, ובאיזה מניפולציות הם משתמשים על ההורים שלהם.

אני חייבת להחליף עבודה כי אני פשוט לא יכולה יותר לעבוד מהבית. לעבוד מהבית זה בשבילי כבר מזמן השקר הכי גדול בתולדות המאה ה-21. כן, בזכות השקר הזה הצלחתי להמשיך לפרנס את המשפחה שלי בשתי מדינות שונות בשנתיים. אבל לעבוד מהבית זה לא אומר שאת חופשיה יותר, אלא להיפך: את אחראית ל-ה-כ-ל. את אחראית לרתום את עצמך לעבודה, את אחראית ללוח הזמנים שלך בעבודה, את אחראית למצוא לעצמך את המקום הנכון לעבוד, ואת אחראית לספק לעצמך את התנאים המתאימים לעבודה. ואת כל זה את עושה בלי לדבר עם בנאדם אחר פנים אל פנים במשך ימים ארוכים. בשנתיים האחרונות היו הרבה מאד ימים שבהם האדם היחיד שדיברתי איתו עד הערב היה לב. הוא חמוד, ושופע מידע חללי, אבל בכל זאת בן ארבע. ופאקינג נמאס לי מזה. נמאס לי לגרור את עצמי לבית קפה, נמאס לי להישאר בבית, נמאס לי להכריח את עצמי ללבוש חזיה (אף עבודה מעולם לא נעשתה בלי חזיה. אני אומרת את זה באחריות), נמאס לי לדאוג האם בבית הקפה שאני הולכת אליו יהיה אינטרנט סביר, נמאס לי לשבת במקומות שאינם משרד ולעשות עבודה שראוי לעשותה במשרד, נמאס לי לחיות עם רגשות האשמה שמלווים תמיד כל אדם שעובד מהבית, נמאס לי להקציב לעצמי זמן לקיפול כביסה ולשטיפת כלים, נמאס לי להיות זאת שמקבלת את השליחים כי גם ככה אני עובדת מהבית, ונמאס לי מזה שהזמן שלי הוא הפקר. נמאס לי!

אני חייבת להחליף עבודה כי אני גרה פה. אני גרה בלונדון. ואני רוצה להשתייך ללונדון. אם סופרים את מספר השניות שהקדשתי בשנתיים האחרונות כדי לענות על השאלה: "מה השעה עכשיו בישראל?", אפשר להגיע לירח, אני די בטוחה. לוקח שלושה ימים לירח, רק שתדעו, ועד היום רק 12 אנשים עשו את זה (מפתיע, נכון? וגם זה קרה לפני ארבעים שנה). אי אפשר יותר לגור גם בישראל וגם במקום אחר. הבועה הזאת גם ככה תמשיך להתקיים, הבועה ישראל-לונדון, כי אנחנו מגלמים אותה בגופנו, אבל אין שום צורך לטפח ולהשקות אותה. לא. צריך לנסות ולפוצץ אותה, כדי להפסיק לחיות בלימבו ולהתחיל לחיות במקום אחר באמת.

3.

אז אני חייבת להחליף עבודה. אוקיי. עשיתי את זה בעבר. אמנם עברו בערך שמונה שנים מאז ראיון העבודה הנורמלי האחרון שלי (ראיון העבודה שלי באנקורי הוכרע כאשר נכנסתי למשרד של המנכ"ל, וראיתי שיש שם ספה מאד יפה, שלא ראיתי בשום משרד של מנכ"ל מעולם. באותו רגע ידעתי שאני רוצה את העבודה הזאת מאד. עשר דקות אחר כך הוצאתי מהפה את המשפט: אני שומעת מה אתם צריכים, ואני חייבת להגיד שהפתרון שלכם הוא אני, והמשכתי בפירוט כל הסיבות בעולם לכך שאני באמת הפתרון. באמת הייתי. היא הנהנה. הראיון הסתיים והמשכנו לפטפט על נושאים אחרים), אבל אני יכולה למצוא עבודה.

אבל רגע, מי אני? מה אני עושה? למה אני עושה את זה? איך הגעתי למקצוע הזה? האם אני טובה בו ברמה בינלאומית? האם יש לי מה לתרום למקומות עבודה דוברי אנגלית? האם זה לא הזמן להחליף מקצוע לכזה שמתאים יותר לאני בת 40? עד מתי אעסוק במקצוע שמיועד לצעירים? עד מתי יעסיקו אותי במקצוע שמיועד לצעירים? ולמה בכלל אני רוצה לעבוד במקום לכתוב? ומתי אעשה את הניסיון האמיתי של לנסות להתפרנס מהכתיבה שלי? וכמה זה עולה, לנסות להתפרנס מהכתיבה שלי? אולי זה הזמן לשינוי מקיף באורח החיים, שיאפשר לשנינו לעבוד פחות ולהנביט עדשים? ואולי לא חייבים להתפרנס מהכתיבה, אם אפשר לכתוב קצת בתשלום עבור אנשים אחרים, ולכתוב עבור עצמי בשאר הזמן? אבל זה לגילי, לכתוב כתבות שקר כלשהו על שקר כלשהו? ואולי בכלל הפתרון הוא אחר, במקצוע שמשלב בין יכולות הכתיבה שלי ליכולות שלי בעולם הדיגיטל? ואולי בכלל גם לי מותר להפסיק רגע את העבודה כדי ללכת ללמוד משהו, כמו שנדב עשה עכשיו? ואם אני אפסיק הכל ואלך ללמוד, מה אלך ללמוד? ואם אפסיק הכל ואלך לכתוב, האם יהיה לי באמת מה לכתוב, או שאני סתם אשב בהתקפה בלתי פוסקת וחסרת רחמים של רגשות אשמה? האם אני יכולה להיות פמיניסטית שלא מכניסה כסף ונתמכת על ידי הבעל? מה ההבדל בין נשים שלא עובדות כדי לכתוב ולבין נשים שלא עובדות כדי לצייר צעיפי משי ולמכור אותם במדרחוב בזיכרון יעקב? האם אני רוצה לצבוע את השיער הקצר שלי בכתום?

לא. על השאלה האחרונה ידעתי לענות שהתשובה היא לא. כל השאר נותרו ללא מענה.

4.

אחר כך התבררו עוד כמה תשובות: לא, אני לא יכולה להיות פמיניסטית שלא תורמת לכלכלת המשפחה. ולא, אני לא יכולה לכתוב כששאר החיים שלי לא מיוצבים. ולא, למרות שאני בהחלט חושבת שזה הגיוני, שאר העולם לא הבין עדיין שסופרים צריכים להיות בין שיאני השכר. ולא, שאר העולם לא הבין עדיין שאני סופרת. ולא, זה לא הגיוני גם להחליף שפה וגם להחליף מקצוע באותה פעם. ולא, אני לא יכולה לדחות את החלפת העבודה עד שאסדר את כל שאר הדברים.

וכך התבשלתי במיץ של עצמי זמן מה עד שהעניין הוחלט: אני מחפשת עבודה בתור מנהלת שיווק דיגיטלי בלונדון.