גיל 40. או: רכבת אווירית

ההוא שאמר "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה" התכוון בעצם להגיד שלכתוב על אומללות כל אחד יודע, על פי דרכו, ועל פי דרכה של הספרות. אבל האושר, איזו מין צורה יש לו? איך אפשר לפרוט את הרגש החמקמק הזה לפיסות קטנטנות שאפשר לעכל מבלי להקיא מרוב סכריניות? ובכן, אני הולכת לנסות.

השבוע הייתי בת 40. אני יודעת מזמן שאין שום רכבת שהייתי צריכה להספיק לעלות עליה, ואם הייתה, כבר פספסתי אותה מזמן. אני יודעת מזמן שאני שמנה, טיפשה ועצלנית, ושאף אחד לא רואה את זה חוץ ממני. אני יודעת מזמן שאסור אסור אסור אסור להקשיב לשום דבר שאומרים הטלוויזיה או הקולנוע או הספרות על מיניות של נשים בנות 40, וצריך להקשיב רק לצרפתים, שם אני נמצאת בשיא כוחי, ותיכף עליי לאכזב איזה בחור צעיר שייפול שדוד לרגליי (אמורות להיות גרובות בגרבונים דקים, אבל אין לי רגליים של צרפתייה). הקמטים בפנים, האמת, קצת הפתיעו, אבל יותר ברמת הקוריוז. ולכן, אין לי משבר גיל הארבעים, והייתי פנויה לחגיגות.

תחנה 1 – צ'לסי

בכל שנה, שבוע לפני היומולדת אני נתקפת התרגשות ואי שקט, כי שבוע לפני היומולדת הוא פחות או יותר השבוע היחיד בשנה שבו הראש שלי מניח לי ולא דוחק בי להיות יותר משהו. בכל שנה, יום לפני היומולדת, אני מוצאת את עצמי חוגגת עם עצמי לכמה שעות.

והפעם, לקחתי את עצמי לצ'לסי, השכונה של העשירים שרוצים להיות צרפתים. הכל שם יפה נורא, עשיר נורא ומופרך נורא, כמו במונקו, ואני מתה על זה. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי ל-Saatchi Gallery, שעליה שמעתי רבות, אבל אפילו היא נראתה כאילו היא חנות ענקית לאמנות, שבה יש גופות של אמנים שעליהם דורכים כדי לראות האם הצבע שהם מפיקים מתאים לספה הלבנה בסלון. זה היה מקום עצוב מאד, וברחתי משם מייד.

אחרי כמה מתנות שקניתי לעצמי בשמי ובשם אנשים אחרים, הגעתי ל-colbert, שהוא השיא של הניסיון להיות צרפתי בלונדון. זהו ביסטרו צרפתי, שעל הקירות שלו ממורביליה כעורה, כנהוג בז'אנר, המלצרים שלו חנוטים בחליפות משרתים מגוהצות, וכל כולו אומר הדרת כבוד שירותית (שמוחלפת כמובן ביריקות זעופות הרחק מעיני הסועדים, אני בטוחה בזה). כל דבר פה עולה פי שלוש מכל מקום אחר בלונדון, אבל הם מגישים קפה בקנקן שמספיק לשתי כוסות, ובאמת שאין שום תחרות לטארט לימון שלהם. כאן יכולתי להסתכל בנחת מסביב, ולראות כלה בהזמנה, צעירה בראיון עבודה להיות, איך לא, מנהלת מדיה חברתית, וזקנות אירופיות של פעם.

תחנה 2 – רחוב אברסליי

בערב בבית, נדב ולב שלחו אותי לחדר, ניפחו בלונים ותלו כרזות, ושארית מצרפת הגיעה גם לשם: טארט תפוחים מ-paul. Paul היא רשת מאפיות צרפתית, עם שיק של ארקפה. מאפים סבבה, שמתומחרים בהגזמה ועם נטייה כבדה לניתוח פנים. בצרפת היה קל לזלזל בזה, כי בכל פינה יש מאפים כאלו, אבל פה, ובכן פה, פה לא צרפת. טארט תפוחים שנסע מהסיטי עד לקלאפהם הוא עדות ברורה לאהבה. ביחד עם כרטיס ברכה שבו איחלו לי להגיע עם חללית למאדים, ארוחת ערב איטית, יין, וסיכום העשור הקודם, הביאו אותי למסקנה שאולי אחרי הכל אני לא שמנה, טיפשה ועצלנית כמו שנהוג לחשוב. או לפחות למסקנה שלא כך נדב חושב ואני לא חושבת שלב יודע מה זה עצלנית.

תחנה 3 – The Delaunay

The Delaunay הוא בעצם Colbert, אבל במקום להיות בצ'לסי, אזור התענוגות, הוא נמצא בסיטי, אזור העסקאות. ועל כן, אין פה כמעט נשים ויש פה הרבה חליפות שעולות יותר ממה שאני מרוויחה בשנה, אבל הקפה, עדיין בקנקנים של שתי כוסות! ובעודי פוסעת החוצה כדי לעשן, נכנסה פנימה דבראל! ככה, נכנסה פנימה. דבראל! חברתי הטובה. שהגיעה ללונדון ליומיים עם אשתה ואימא שלה, כדי לחגוג את יום ההולדת שלי, וסופסוף יכולנו לפטפט בנחת, ולפטפט עוד בנחת, ולפטפט עוד בנחת. והיא יכלה לראות את הבית שלי. ואת הבעל שלי. ואת הילד שלי. ואת החיים שלי במקום החדש. ופינה בלב שלי, שלא ידעתי כלל שהיא רדומה מרוב געגועים, התעוררה לחיים!

תחנה 4 – The fox and hounds

ביום שישי בערב הגיע הרגע שלו ציפינו כבר כמה חודשים טובים: השארנו את לב עם בייביסיטר בעודו ער! זה לא היה קל. זה לא היה פשוט. אבל זה צעד הכרחי בדרך להשתלבותנו בעיר שיש בה כל כך הרבה מה לעשות לראות, שזה פשוט פשע נגד האנושות לא לנצל את זה. כמו שלב בעצמו אומר: צעד אחד קטן לאדם וזינוק ממש גדול קדימה למעלה בשביל האנושות (מאד אוהב את ניל ארמסטרונג, לב מרדכי). לב הוא ילד מאד מאד אדפטיבי, אבל הוא בן ארבע, ועל כן יודע להתמודד עם פאבים רק ב-Sunday roast (בינתיים).

צעדתי לי בנחת עם הבעל שלי, החזקנו ידיים והיינו בדרך לפאב השכונתי, שאני חושבת שזה מוסד שצריך לקבל הכרה רשמית, ולהיות מוצב וממוספר פר קפיטה בכל מקום בעולם.

ושם היו חברים שלי מלונדון, שאותם אני אוהבת, אבל גם אסף ולירון, שבאו במיוחד מברלין כדי לחגוג את היומולדת שלי! מאד אני אוהבת את אסף ולירון, ולא ראיתי אותם הרבה זמן.

בחוץ, נדב אמר לי: רק שתדעי שלא הצלחתי לתאם את הזמנים של כל החברים שלך ביחד, כי כולם קנו כרטיס יותר מהר ממה שיכולתי לדמיין. מה בחורה יכולה להגיד על זה, מלבד לבכות כמובן?

תחנה 5: רחוב אברסליי

כולם עברו אלינו לכוסית קטנה לפני השינה, ואחרי שהם הלכו, מסוחררת מרוב התרגשות, שמעתי את נדב אומר לי: רגע, יש עוד אחד, עוד אל תירדמי. ולפני שהבנתי מה קורה: הייתה דפיקה בדלת, ובפתח עמד אורי בר-און, שגם הוא הגיע מישראל כדי לחגוג את היומולדת שלי! אני אוהבת את אורי בר-און, וביליתי איתו יומיים שלמים של טיולים עצלים בעיר והנאה גמורה.

את כל זה ארגן נדב, שיודע עליי יותר ממה שאני אי פעם אדע על עצמי, והוא השותף לחיים הכי טוב שיכולתי לבקש. הוא גילה את ההפתעות גם ללב, שהוא הבן שלי, בשר מבשרי, ובן ארבע, שלא גילה לי דבר. והחברים שלי שיתפו איתו פעולה. ובאמת אני לא יכולה לחשוב על שום רכבת מפוארת יותר שבחורה יכולה לעלות עליה בגיל ארבעים.