הסיפור של הבית שלנו

אז מצאתי לנו בית. אז הגשנו הצעה לבעל הבית, כמקובל פה. אז בעל הבית הסינגפורי הסכים להצעה. אז הגשנו את כל המסמכים לחברת החקירות שבודקת שאנחנו לא רמאים, שקרנים ובני זונות. אז הם שלחו את כל המסמכים שלהם למקומות העבודה שלנו. אז מקומות העבודה שלנו ענו. אז הגשנו להם את כל הדו"חות שלנו מהבנק. אז הראינו להם את הויזה שלנו. ועבר כריסמס ועבר ראש השנה והגיע יום שלישי, יום העבודה הראשון אחרי החזרה מחופשת הכריסמס.

8:58 בבוקר

אני מתקשרת למתווכת שלנו, שקוראים לה אריולה, וכמו כל המתווכים והמתווכות שפגשתי פה, היא לא אנגליה. היא מאופרת בכבדות, מחייכת בלי מאמץ, ונועלת נעליים שנוח לחלוץ אותן במהירות, כי בכל כניסה לבית חולצים נעליים; אין קדוש מהשטיח מקיר לקיר.

אריולה: אני יודעת שאתם רוצים לעבור היום, אבל זה לא תלוי בי. זה תלוי בצד שלישי. את יכולה להתקשר אליהם בעצמך לבדוק מה הם צריכים.

זה נשמע כמו משפט תמים, אבל למעשה, הכל תלוי פה בצד שלישי, והצד השלישי תמיד צריך עוד הוכחות לכך שמה שאת אומרת הוא נכון, ולכן, המשפט הזה בעצם אומר: אין לי תשובות בשבילך, וגם לא יהיו לי, עד שעד תמציאי עוד מסמכים למשהו.

אני מתקשרת למשרד החקירות FCC Paragon: היי, זאת אני. מה המצב?

משרד החקירות Paragon FCC: היי. הבעיה איתך שאת לא גרה כבר 12 חודשים באנגליה, ועל כן אין לי הוכחות לאיפה גרת ב-12 חודשים האחרונים.

אני: אבל בעלי (זה מאד משונה להגיד את זה באנגלית. בעברית, זה יש לזה קשר לבעלות ולמיניות, שאני מרגישה איתן מאד בנוח. באנגלית, מתווסף לי נופך של עקרת בית משועממת, ואותו זה מייד מלביש בחליפה) אמר לכם שגרנו בצרפת עד יולי, ונתן לכם את השם והפרטים של סוכנות התיווך שלנו שם, כדי שיאשרו הכל.

משרד החקירות Paragon FCC: אבל לא היו לי פרטים עלייך. רק על בעלך.

אני: אבל אנחנו נשואים. אנחנו גרים באותו בית. משלמים את אותה שכירות

משרד החקירות Paragon FCC: אז את מאשרת לי שזה אותם פרטים?

אני: כן? (אולי יש משהו שאני לא מבינה? כלומר, מה????)

משרד החקירות Paragon FCC: מעולה. אז הבדיקה מבחינתנו השולמה. נשלח עוד מעט דוח לאריולה.

9:20 בבוקר

אריולה: הכל סודר. אפשר לחתום היום.

אני: יש!!!!!!!!! (מרשים לנו לשכור דירה. בעצם, אני שמחה על כך שנותנים לנו לשלם כסף. אבל לא נדבר על זה כרגע)

אריולה: אני צריכה רק לראות את המסמכים

אני: איזה מסמכים עכשיו?

אריולה: זה לא תלוי בי. זה החוק. אני צריכה פיזית את הדרכון שלך ושלו ואת הוויזה שלו להיות פה והוכחה לכך שיש לכם חשבון בנק פה.

אני: אוקיי

אריולה: זה באמת לא תלוי בי. אפשר לקבוע במשרד ומשם נלך לבית החדש, ויבוא הבחור מהצד השלישי השני.

אני: מי זה??

אריולה: זו החברה שבודקת את ה-check-in וה-check-out, שעושה רשימה של כל מה שיש בבית, ומצלמת את המצב בבית כפי שקיבלתם אותו, כדי שנוכל להשוות למתי שתעזבו, ולקחת לכם מהערבון אם יהיה צורך.

אני: אין שום בעיה. אז מה נעשה?

אריולה: תבואי למשרד שלי בשתיים, נצלם את המסמכים, זה ייקח עשר דקות (פחחחח. להגיד בוקר טוב לוקח לך עשר דקות) וניסע ביחד לדירה, ותקבלי את המפתח מהאיש של ה-Check-in. בינתיים תחתמו שניכם אונליין על החוזה ותעבירו את הכסף מעוד לינק.

9:30-14:00

שנינו מנסים לעבוד, ומדחיקים את אינספור הפעמים בחודשים האחרונים שבהן חשבנו שהכל סגור, רק כדי לגלות שאיזשהו מסמך בכל זאת חמק, ובהחלט בשום פנים ואופן אי אפשר בלעדיו.

14:00

אני לוקחת את תיק המסמכים הגדוש ופוגשת את אריולה.

הכל משתבש כבר על ההתחלה. במשפחה שלנו יש שלוש נפשות ושבעה דרכונים. זה של נדב, עם הויזה לבריטניה, איכשהו חמק מתיק המסמכים. הבריטים אמנם סתומים, אבל הפעם זו אשמתי הבלעדית. אני מחליפה צבעים מרוב תסכול.

אריולה: אל תילחצי. נסדר את זה.

אני: טוב, אתם יכולים להדפיס בינתיים את המכתב הרשמי שנדב ביקש מכם שמבטיח שהעירבון יחוזר בתוך שלושה שבועות

אריולה: (שלושה ניחושים ו…) זה באמת לא תלוי בי, אבל אני לא יכולה לתת לכם מכתב כזה. אני יכולה לתת לכם מכתב שאומר שאם אתם תשאירו את הבית כמו שהוא, ואם בעל הבית ישתף פעולה ויענה מהר על האימיילים, ואם הצד השלישי יאשר את ה-check-out, אנחנו מחוייבים על פי חוק להחזיר לכם את העירבון תוך עשרה ימי עבודה. הכסף אגב לא נמצא בחשבון הבנק שלנו, אלא (שלושה ניחושים ו…) אצל צד שלישי, התכנית הלאומית לערבונות, ששם נמצא כל הכסף שמשולם לערבונות.

אני: WhatEVER! תכתבי את זה ותביאי לשלם.

אריולה: אני צריכה את הכרטיס פיזית, כי אני מגהצת אותו (עושה תנועה של לגהץ, ומסבירה לי איך עובדת המכונה).

אני: אין לי את הכרטיס פיזית

אני ואריולה מיואשות, יושבות משני צדדים של שולחן עץ כהה, שלדעתי מייצרים באלפים במיוחד לסוכנויות תיווך.

אני: אבל למה לא לשלם בלינק? זה מדבר ישירות עם הבנק באנגליה (כל השיחה הזאת כבר קרתה חמש פעמים בערך, בוריאציות שונות, כשכשלנו שוב ושוב בלפתוח חשבון בנק מקומי, עד שבסוף הצלחנו).

אריולה: זה לוקח 24 שעות לאשר את התשלום. זה באמת לא תלוי בנו (הופה! הזדהות עם המותג של סוכנות התיווך)

אני: אז מה נעשה?

אריולה: טוב, גם ככה שכחת את הדרכון.

אני: לא, לא. אל תאשימי אותי. אני אביא את הדרכון אם תרשי לי לשלם לך (את סכום הכסף המופרך שכל הצד השלישי-ים לוקחים).

אני ואריולה מחייכות. אנחנו שותפות שוות גורל במחזה הבקטיאני הזה. וגודו לעולם לא יבוא ולי לעולם לא יהיה בית.

הלן. השותפה לשולחן כבד המידות והגוונים של אריולה. מאופרת בכבדות גם היא. אי אפשר לראות את הנעליים שלה.

הלן: אפשר לשלם בלינק. זה מאושר מייד.

ויכוח קצר בין אריולה להלן על סמכויות ואנשי קשר.

אני: מקבלת לינק, לוחצת על הלינק, ממלאת פרטים.

מאושר!

אריולה: אפגוש אותך בדירה עוד שעה וחצי. תביאי לשם את הדרכון וזה יהיה בסדר. לכי קחי את לב מהגן.

16:30

אני ולב פוגשים את האיש של ה-Check-in בדירה. הוא אומר שתי מילים ומסתלק.

אריולה באה גם לחגוג איתנו. היא אמורה להראות לנו כל מיני דברים בדירה, כמו למשל איך מתזמנים את ההסקה והדוד. היא מביאה איתה גם אישה מיוחדת שיודעת לתקשר עם בעל הבית הסינגפורי, שאמורה להראות לנו איך פותחים את עליית הגג. אני רק חייבת שהן יעופו משם. הן באמת עפות אחרי חמש דקות.

מאז

יש לנו בית. יש בו סלון ופינת אוכל די רגילות, עם המון המון המון מדפים בנויים בקיר, שאין עליהם כלום, אבל תיכף יהיה. יש בו מטבח עם גג מזכוכית. זה מכניס את כל האור המועט שיש פה פנימה, שזה נחמד, אבל כל טיפת גשם הופכת לקונצרט. יש גם גינה קטנה. היא עגולה, מטופחת ויש בה עץ דקל, שנראה לי מאד מתגעגע למזג האוויר שלו. יש גם מקלחת, חדר ללב עם מיטת קומתיים בומבסטית וחדר משלנו, עם מיטה גבוהה מאד.

עזבנו את הבית שלנו בביאליק בתל אביב באוגוסט 2016. מאז אנחנו גרים בדירות שהזמן שלנו בהם קצוב מאד. דירה אחת בצרפת שהייתה לעשרה חודשים בדיוק ולא יום אחד יותר (בכל זאת, בעלת הבית צריכה לבוא לנפוש בדרום צרפת בקיץ), שרשרת דירות איירבנב שיום אחד עוד אכתוב עליהן ובית אחד מאובזר עד אימה, שבו שהינו בארבעת החודשים האחרונים.

מאז אוגוסט 2016 לא היה לי ערב אחד שבו יכולתי לשבת על הספה ולהרגיש מאה אחוז בנוח. זה כמו לנעול נעליים זולות: זה נראה יפה (או מכוער), וזו נעל שאפשר ללכת בה, ובכל זאת, כף הרגל שלך לא יכולה להתרווח, עד שבסוף היום, יש איזו אנחה סמויה של הקלה כשאת חולצת אותה. כבר כמה ימים שאני חופשיה מהנעל הזולה, ואנחת הרווחה שלי יכולה להישמע עד ישראל, אני חושבת.