רגשות – 2

1.

לאחרונה הקשבתי לפודקאסט שנקרא Invisibilia וחוקר את הכוחות הלא-נראים שמעצבים את ההתנהגות האנושית (בהמלצת עבגד. תודה!). העונה האחרונה הוקדשה לרגשות, ודובר שם על כך שנהוג לחשוב על רגשות בתור משהו שמגיע מהפנים של הבפנים שלנו, משהו חזק מאיתנו, אותנטי לחלוטין, שאי אפשר להתנגד לו, רק להקשיב או להתעלם ממנו. אבל למעשה, כך הן טוענות בעקבות שורה של מומחים, רגשות הן תוצר תרבותי בדיוק כמו כל דבר אחר.

נשמע לי הגיוני לגמרי. נגיד, אם חושבים על חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס, הכחשה-זעם-מיקוח-דיכאון-קבלה, האם הם תקפים גם בתרבויות שבהם מקובל להאמין בגלגול נשמות? אני לא יודעת, אבל נראה לי הגיוני שמשהו מהותי מאד משתנה שם. או נגיד, הילד שלכם ואתם משחקים עם ילד אחר. הילד השני לא נותן לילד שלכם בצעצוע שלו. אתם רוצים להרוג אותו, ברור, אבל מה שאתם מסבירים לילד שלכם זה שמה שהוא מרגיש נקרא תסכול או כעס, והוא חווה אותו כי מישהו לא רוצה לתת לו משהו, ואלו הדרכים המקובלות להתמודדות עם הבעיה הזאת נקודתיים. אם לא הייתם מסבירים לו מה הוא מרגיש וממשיגים לו אותו, אולי הוא היה מגיע עם תחושה אחרת לגמרי?

השתיים מהפודקאסט מספרות גם על האנתרופולוג רנטו רוזלדו שיצא ביחד עם אשתו שלי לחקור שבט לא ידוע ביערות הגשם בפיליפינים. הם נתקלו שם במילה שנקראת Liget (כמו שהוא מסביר שם, מבטאים את זה כמו לי+gut, התחושה שמישהו עוקר לך את הבפנים). בהתחלה, רנטו ושלי לא ממש הבינו מה זה אומר, אבל בעקבות אסון נורא (שאני לא אגלה, כי באמת תקשיבו. הן חמודות ממש), הוא הבין שמדובר בתחושה עוצמתית מאד שמטעינה את האדם באנרגיה. לתחושה הזאת אין סמן חיובי או שלילי. היא לא טובה עד אימה או איומה עד כאב. היא פשוט עוצמה פנימית שקורית בעקבות אירוע מסויים. היא יכולה לגרום לך להיות העובדת המצטיין של החודש או לגרום לך לרצות לערוף ראשים (במקרה, השבט גם ידוע בכך שהוא ערף ראש של אנתרופולוג קודם).

2.

לאחרונה ההורים שלי היו פה, וחמש דקות אחרי שהם נכנסו בדלת, אחרי שאבא שלי עבר על כל רשימת המכולת שאבאים אוהבים לעבור עליה, שכוללת בירור המצב הכספי ויציבות מקור ההכנסה של כל אחד מההורים במשפחה, הוא פתאום שאל אותי: ואת מאושרת?

מתתי. כי זה בכלל לא התפקיד שלו. וכי מי בכלל יודע האם הוא מאושר? האם זה משהו שאפשר לענות עליו תשובה חד משמעית שמספקת אבאים? ובכלל, השאלה הזאת הרי לא מושמעת בחלל ריק. השאלה האמיתית והמלאה, שאף אחד לא שואל אם הוא לא אבא שלי, היא: האם עכשיו, אחרי שלקחת את כל המשפחה שלך לכל מיני מקומות רחוקים, והעברת את הילד שלך שתי שפות בשנתיים, ועברתם את מסע הייסורים של למצוא דירה ועבודה וגן, האם עכשיו את סוף סוף מאושרת?

אין לי מושג, וגם נראה לי לא פייר לתלות את כל האושר שלי בהצלחת ההגירה (הזמנית?) שלי. אלעד ציטט את ענת שוורץ, שעשתה סרט על צרפתים שבאו לישראל, והיא אומרת שם: "זה אולי הסיפור של כל מהגר, לפחות מהגרים מבחירה שהם לא פליטים ממדינה מוכת מלחמה. יש איזה משהו שחסר לך נורא בחיים: אתה מרגיש אבוד או לא מסופק או תקוע במקום, באופן שהוא קרדינלי. כשאתה עובר למקום אחר, אתה משליך את הפנטזיות של מי אתה רוצה להיות על המקום, ואתה מדמיין שזה מקום שבו אתה יכול להמציא את עצמך מחדש כי אף אחד לא מכיר אותך ואתה יכול להגיד שאתה כל דבר שאתה רוצה".

אז אני לא רוצה לדמיין את עצמי של לונדון כשונה מהותית מעצמי של ישראל, וגם לא יכולה להרשות לעצמי להיות נוסטלגית לישראל (אני לא מאמינה בנוסטלגיה בכלל), ועל כן, השאלה הזאת: האם אני מאושרת, היא שאלה לגיטימית, אני לא אומרת שלא, ואפילו מרגשת כשהיא מגיעה מאבא שלי, אבל התשובה עליה היא שאין לי תשובה, בדיוק כפי שלא הייתה לי תשובה לפני שנה ולפני שנתיים ולפני חמש. ההתקדמות היחידה בנושא היא לפני עשור ידעתי שהתשובה היא לא! אבל שנות השלושים שלי היו העשור הטוב ביותר בחיי.

3.

בארוחת הפרידה מההורים שלי – שהתרחשה במסעדה צרפתית בלונדון, ובה הבן שלי אכל מולים ללא עזרה, אבל לא זכר שהיה במגדל אייפל (לפני פחות משנה!), ללמדך שתסכול הורי הוא על-דורי – אמרתי לאבא שלי שחשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאני לא יכולה לתת לו תשובה, בעיקר בגלל שהגירה היא המון דברים ביחד. ואז אבא שלי, האיש מרשימות המכולת הכלכליות, אמר לי: אני יודע. מדינה חדשה זה להרגיש שאתה לבד, אבל אתה מחליט הכל. וזו, אני חושבת, המהות.

4.

אז אני רוצה להציע מילה חדשה לתיאור רגש שהוא לא חדש, אבל מורכב מהרבה רגשות ביחד, שליליים וחיוביים.

המילה הזאת היא בִּלְבַדְאָת.

בִּלְבַדְאָת הוא הרגש שאת מרגישה כשאת* בלבד מחליטה על גורלך. לרגעים, זה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לך, כי יש לך תחושת ניצחון עצומה על המסלול הקבוע שבו תמיד מצפים מאיתנו ללכת בו, ועל המקומות היפים שהבאת אותך להיות בהם. לרגעים אחרים, בִּלְבַדְאָת יכול להוביל לדיכאון כבד, כי אותך יש לך וזהו. אין מי שיעזור לך, אין מי שייעץ לך ואין מי שיחליף אותך בהיותך את לשום רגע. וזה יכול להיות מאד בודד, כבד ומייאש.

* חלקנו בנות מזל מספיק כדי לחלוק את התחושה הזאת עם אדם אהוב או אפילו עם משפחה גרעינית אהובה עד מאד.