ג'ון, בריאן, סטיבן ומארק

1.

ג'ון בי. מקלמור הוא מומחה תיקון שעונים ג'ינג'י ממחוז ביב שבאלבאמה ארצות-הברית. הוא גר בעיר וודסטוק, אבל הוא קורא לה שיט-טאון (יש כמה ספוליירים בשורות הבאות, אבל הכי פחות שאפשר). יום אחד הוא שולח מכתב לבריאן ריד, יוצר תכנית הפודקאסטים הפופולארית: This American life. הוא מבקש מבריאן לחקור מקרה רצח שאירע לטענתו בעיר, רצח שהוא חושד שבוצע בידי בנה של אחת מהמשפחות העשירות במחוז, וטואטא מתחת לפני השטח.

בריאן לוקח את הזמן, אבל בסוף הוא מגיע לאלבאמה לחקור את המקרה, ונסחף לתוך החיים של מקלמור, חיים שהם שטף גועש של דיכאון, קללות, הומואיות מוסווית ויחסים בלתי בריאים עם מגוון בחורים צעירים שהיו זקוקים למחסה ויד מכוונת. ג'ון בי מקלמור הוא אנטי-גיבור במונחים ספרותיים, כזה שכל מאזין סביר לפודקאסט היה מתרחק ממנו כמו מאש לו היה פוגש בו במציאות, ובכל זאת מוצג בפודקאסט המופתי הזה במלוא אנושיותו מכמירת הלב. איכשהו, בין שלל האובססיות לחוכמתה ולפגיעות, אי אפשר שלא לרצות בטובתו.

2.

ביום רביעי השבוע היה היום הראשון של נדב בעבודה. עבודה חדשה במדינה חדשה, שמדברת משהו שנשמע כמו אנגלית אבל הוא בעצם בריטית, בתוך רגולציות בנקאיות בלתי-מוכרות, היא דבר מלחיץ. נדב לא נלחץ, זה לא האופי שלו, במקום זה הוא מתכונן. כבר שבועיים שהוא קורא מצגות על החברה ועל שוק המשכנתאות המקומי, ויותר משבועיים שהוא מנסה להבין מה קוד הלבוש הנכון באמת.

ביום המיועד הוא יוצא לדרכו לראשונה, ובלי שאהיה שם אני יודעת בדיוק מה הולך לקרות: הוא הולך לשבת בשקט יום אחד ולבחון בעיני הלייזר המיוחדות שלו את יחסי הכוחות בחברה. הוא נראה כמו בנאדם רגיל, נדב, אבל בעצם יש לו כוחות על בתחום הזה. הוא יכול לדעת מייד מי בעל הכוח, מה הוא רוצה, איך הרצון שלו משפיע על האופן שבו החברה מנוהלת, במה הוא טועה, איך מתחבבים עליו, ואיך אומרים לו שהוא טועה בלי לגרום לו לעשות דווקא. הוא יכול להבין את כל זה תוך חצי שעה (אם אני נשמעת כאילו אני קצת מקנאת בתכונה הזאת שלו, אני לא. אני פשוט נפעמת ממנה, כי גם לי יש כוחות על של התבוננות, אבל מכיוונים שונים לגמרי, וכל כך הרבה פחות יעילים). ביום השני הוא יתחיל לפעול, ותוך כמה חודשים זה ירגיש כאילו הוא תמיד היה שם, ויותר מכך, כאילו הוא חלק מהותי מהמערכת ואי אפשר בלעדיו.

בשלושה ימים שהוא עבד הוא חזר הביתה הלום קרב, והדבר היחיד שאפשר היה לעשות איתו היה להקשיב לו, ללטף אותו ולשלוח אותו לישון.

3.

הגיבור השני של shit-town הוא בריאן ריד, יוצר הרדיו שהוזמן לחקור את המקרה. אני לא יודעת אם עמדת המספר של בריאן ריד היא ייחודית בעולם הפודקאסטים, אבל אני חושבת שהוא מגיע לאיזון שלא יכול להיות נפוץ: מצד אחד הוא נמצא שם; שומעים את השאלות שלו, הוא מספר על הקשיים בהם נתקל בדרך, הוא מבטא את ההטיות המובנות בעמדה שלו בעולם. מצד שני, הוא נותן לכל אדם שנכנס לסיפור את הכבוד המלא של להיות נוכח בסיפור. הסיפור שלו עוסק באמת בחבורה של עלובי החיים, במיקרו-קוסמוס של החיים באמריקה האמיתית, שרחוקה מהוליווד כמו לונדון מיום שמש מלא, אבל כל אחד מעלובי החיים האלו זוכה ליחס של כבוד אמיתי, של הכלה, של הקשבה, לא רק מהאופן שבו הוא מיוצג בפודקאסט עצמו, אלא גם ביחסים הבינאישיים האמיתיים שבריאן יוצר איתו.

4.

ביום רביעי הלכתי לפגוש את אלעד לעבודה משותפת ב-Foyles שבצ'רינג קרוס. Foyles היא חנות ספרים בת חמש קומות (שאליה כבר ניסיתי להגיע פעם, בחוסר הצלחה משווע), שבנויה כמו החלום של כל אוהב ספרים. מספיק להגיד שבמעלית יש אינדקס נושאים, שבו כתוב בדיוק באיזו קומה נמצאים ספרים בכל נושא בעולם, כדי להבהיר כמה ספרים יש שם. הכל, כמובן, בעיצוב מהשורה הראשונה: מואר, נגיש, ולכאורה בלתי מאיים, אם לא לוקחים בחשבון את הרצון של כל אוהב ספרים לקרוא את כל הספרים בעולם, ואת ההכרה מחוייבת המציאות שאי אפשר.

אני אוהבת לעבוד עם אלעד, כי יש לנו קצב משותף. לפעמים, כשנפגשים עם אנשים לעבודה משותפת שבה כל אחד עובד על הדברים שלו, אז נקלעים לשיחות שמאפילות על העבודה. או להיפך, פשוט מגיעים ויושבים ביחד, אבל בעצם זו לא באמת הייתה פגישה. עם אלעד, אני חושבת (אני מקווה שאני לא מפטפטת יתר על המידה), אנחנו מצליחים הרבה פעמים להגיע לאיזון מושלם, שבו קצת מדברים על היומיום, קצת עובדים, קצת מדברים על המעבר ליומיום, קצת עובדים ותמיד אוכלים משהו.

וככה ישבתי ועבדתי עם חבר בקומה החמישית של הפלא הספרותי-מסחרי הזה, אכלתי צהריים, ואחר כך נסעתי באוטובוס אחד הביתה, שעבר דרך כל האטרקציות התיירותיות של לונדון ב-24 שעות, שחלקן ראיתי לראשונה בסיבוב הזה שלי בלונדון.

5.

בשבועיים האחרונים קראתי בסערה משתוקקת את "על הכתיבה" של סטיבן קינג. זה לא הבלוג של ביקורות הספרים שלי, אבל בכל זאת. "על הכתיבה" מחולק לשלושה חלקים: בראשון, קינג מספר על הילדות שלו ועל החיים הפרטיים שלו, מעין דיוקן של "חיים של סופר"; בשני הוא מספר על הכלים להם זקוק סופר לדעתו, על ארגז הכלים של הכתיבה; בשלישי הוא נותן טיפים מפורטים מאד, סמכותיים מאד ובלתי מתנצלים על שגרת הכתיבה של אדם כותב.

אפשר כמובן לרצות מייד למרוד בכל הסמכותיות הזאת, שעולה מאדם עשיר מאד שאומר לקוראת שאם היא לא כותבת אלף מילה ביום היא לא נחשבת כותבת, אבל מה שזה עשה לי היה הדבר ההפוך: מייד רציתי להיות בת הטיפוחים של סטיבן קינג. רציתי להתפטר מהעבודה, לזרוק את נדב ולב למקומות אחרים, ולכתוב אלף מילה ביום, כדי שיום אחד אולי גם אני יכולה להיות סטיבן קינג. הוא כותב את העצות שלו בכל כך הרבה יעילות, יופי ויומיומית, שאי אפשר לא להתייחס אליהן כאל מדריך דיאטה או משהו כזה: אם באמת תאכלי שתי פרוסות לחם דל סוכר עם שכבה דקה של חמאה שלוש פעמים ביום, אכן תרדי את עשרה הקילו המיותרים שלך.

6.

לב מרדכי הולך באומץ לגן מדי יום. זה לא קל לו, ולכן גם לא קל לנו. אז החלטנו שלפחות בהתחלה הוא לא הולך לגן בימי שישי, שבהם אני לא עובדת. אתמול היה יום השישי הראשון שלנו ביחד, והלכנו למוזיאון המדע. זו הפעם הראשונה איתי, אבל זו הפעם השלישית שהוא הולך לשם בחודשים האחרונים, וכבר מתחילת הרחוב הוא מסביר לי שאני צריכה לחפש שלט "בצבע שהוא בין ורוד לסגול וגם בצבע כתום, ואז תדעי שזה המבנה של המוזיאון". כשאנחנו מגיעים הוא כמובן צודק.

מייד הוא גורר אותי לחדר החלל, הנושא שמעניין אותו יותר מהכל. זה היום שלו, ואני הולכת אחריו לאן שהוא אומר לי. הוא יודע יותר ממני על החלל, אחרי אינספור סרטונים ביוטיוב וספרים בשלוש שפות על כוכבי לכת במערכת השמש (אני לא אומרת את זה סתם כי אני אימא שלו. הוא באמת יודע פרטים שלמי יש כוח לזכור). הוא גם מכיר את התערוכה בעל פה, ואנחנו עוברים שם והוא מסביר לי על האוכל בתחנת החלל הבינלאומית, על ניל ובאז (ילד ישראלי בן כמעט ארבע שמנסה להגיד ארמסטרונג, הוא הדבר הכי מתוק שיש, אני בטוחה בזה), וכשאני שואלת אותו אם הוא ניל ארמסטרונג או באז אלדרין, הוא אומר לי בחוסר סבלנות: "את יודעת שניל כבר לא קיים. אני באז" (אני יודעת את זה כי יום אחד הוא הכריח אותי לבדוק בויקיפדיה מה הם עושים היום, אחרי שהוא הבין שעברו הרבה שנים מאז שהם היו בחלל).

ואז אני מגלה את הדבר הבא: בעוד שעה יוקרן במוזיאון סרט iMax תלת מימד על החלל. כמובן שאני מייד קונה לנו כרטיסים. אני מנסה להכין אותו לקראת הסרט, אבל לא נמצאות לי המילים שימחישו לו מה זה אומר תלת מימד. מילא, אני אומרת לעצמי, אם זה יהיה יותר מדי בשבילו, הוא יגיד לי. הסרט מתחיל, ולב לא יודע את נפשו מרוב התרגשות. פייר, זה מדהים. הסרט כולל טיסה בחללית, ביקור בכל פרטי הפרטים של תחנת החלל הבינלאומית וצפייה מזוויות שונות בכדור הארץ (הוא גם כולל קינה אינסופית על כדור הארץ שהולך ונחרב, אבל אני לא מתרגמת לו את זה). בחצי השעה הראשונה הוא יושב לידי וממלמל: זה לא אמיתי, זה לא באמת יוצא מהמסך (שזה מה שאמרתי לו כשלא הצלחתי להסביר לו ממש את הקונספט), אבל אחר כך הוא פשוט יושב ומתבונן, פעם בכמה דקות בכל זאת מנסה לגעת בעצמים שמרחפים לעברנו, ואומר לי שוב ושוב: "איזה סרט מדהים". אנחנו יוצאים מהמוזיאון, ואיך שהוא מתיישב באוטובוס בדרך חזרה הביתה, הוא נרדם, מותש מהתרגשות.

7.

ביום שישי בערב, אחרי יום שלם במוזיאון המדע, אני נפגשת עם אורי להופעת סטנדאפ של מארק תומאס, קומיקאי ואקטיביסט בריטי, שנראה כמו רוני סומק, והוא מספר על החיים שלו כבן לאבא רגזן בקלאפהאם, שכונה בלונדון שממש במקרה היא השכונה שאנחנו גרים בה. הוא מדבר גם על משפחת המלוכה, על תרזה מיי, על דונאלד טראמפ והרבה על פוליטקאים בריטיים שבמקרה הטוב אני יודעת מי הם, ובמקרה הרע אני צוחקת רק כי אני מבינה משהו מההקשר. למותר לציין שהוא מדבר ממש מהר ובמבטא ממש בריטי, ואחרי שעה של צחוקים, כשאני ואורי הולכים למקום מושלם לדרינקים של אחרי הופעה, אני בעצמי גם מותשת.

8.

ואחרי כל זה, בדרך הביתה, אני לא יכולה שלא לחשוב: אחד בעבודה חדשה, נפתח אל העולם ומוצא את מקומו מחדש. אחד בגן, נפתח אל העולם ומוצא את מקומו מחדש. אחת בבית, מדברת עם רוחות הרפאים האהובות עליה של ג'ון, של בריאן, של סטיבן ושל מארק, ביקום שהוא הכלאה פרטית שלה. וכולנו ביחד, כל אחד מקבל בדיוק את מה שהוא צריך.

כשאני מגיעה הביתה אני מגלה שקיבלתי עציץ קטן עם פרחים סגולים, שמתאים בדיוק לשולחן שעליו הוא עומד. "סגול זה של בנות", אני אומרת לעצמי את מה שלב תמיד אומר. "תיזהר שלא תהפוך לבת", אני עונה לעצמי את מה שאני תמיד עונה לו, כשהוא בוחר את הקינדר של הבנות.