פקעת חוטים

בחודשים האחרונים, אי אפשר היה לדעת מה שלומי. זה לא שהסתרתי, אם כי גם, אלא שלא ידעתי לענות, כי בתוכי הייתה חבילה שכללה את כל קשת הרגשות האפשריים, ומעליה ריחפה הכותרת: אני לא יודעת מה יהיה, שהרסה כל יכולת לנסות ולהתעמק ברגש אחד ולהעניק לו כבוד. ואני דווקא אוהבת לתת כבוד לרגשות שלי, גם אם רק אני יודעת עליהם. אבל עכשיו, טפו טפו, כמו שאומרים, העניינים מתחילים להתבהר ואפשר רגע לנסות להתיר את פקעת החוטים הזו ולמשוך ממנה חוט אחרי חוט ולהניח בצד במגירה.

פחד

יש לנו כסף. אנחנו לא עשירים, אבל יש לנו כסף שמספיק להרפתקה שבה אנחנו נמצאים כבר שנה וחצי. בעיקרון, זה מוריד את מפלס החרדה ב-80 אחוזים לפחות, אני חושבת. כי הגירה, גם אם זמנית, הופכת אותך למטומטם, ומטומטמים משלמים הרבה כסף ברגעים בהם אנשים מיודעים ונבונים יכולים שלא להוציא אותו. אבל בכל זאת, למרות הכסף, יש רגעים שבהם התהום נראית קרובה. למשל, אם את מחפשת דירה למשפחה, ולא הצלחת למצוא, והאיירבנב שאת נמצאת בו מסתיים מחר, ולא יכולת להזמין מראש את הדירה הבאה כי קיווית שתעברי כבר לדירה בשכירות קבועה, ואז את פותחת את איירבנב, ואומרת למנוע החיפוש שלו: תקשיב, יש לי מגבלה של כסף ללילה, אבל בעיקר אני צריכה להעביר עוד שבוע במקום כלשהו בעיר, והוא מראה לך שבטווח המחירים שאת יכולה להרשות לעצמך לשלם, אחרי שכבר פתחת את הארנק לרווחה, יש 17 דירות פנויות בכל לונדון!!!!!! אז לרגע, את מדמיינת את עצמך, את הילד שלך ואת הבעל שלך, אורזים את חמש המזוודות שלכם, פלוס שקית ספייר, פלוס תיק יד של הדברים של הרגע האחרון, והולכים לשומקום. ואת יודעת שלא לשם את רוצה להגיע! וזה לא סתם חשש של "אני לא יודעת אם יצליח לנו, מה שזה לא יהיה שאנחנו מקווים לו", שזו תחושה שאני בהחלט רגילה לה, אלא לפחד אמיתי של ביטחון. ואז, או אז, הפחד בהחלט מקים היאחזות בלב שלך ומונע ממך לישון באותו לילה.

התרגשות

ידעתי שיום אחד אני אגור באירופה עוד מ-2002, אחרי לילה משמח במיוחד בברלין והנה הגיעה שנה אחת בניס, וזה בכלל לא נראה כמו שהתכוונתי שזה ייראה. כלומר, כן, זו הייתה אירופה, ודיברו בשפה אחרת, והיו נימוסים וגינונים והרפתקאות ומקומות יפים וחברים חדשים, אבל איכשהו זה לא היה מה שהתכוונתי, כי ניס היא לא בדיוק עיר, היא יותר כפר גדול. ואני בחורה של ערים, מה לעשות. אבל עכשיו אנחנו בלונדון, ויש כל כך הרבה מה לעשות פה, שזה מטורף!!!!! בא לי לעשות הכל עכשיו: מסיבות, מסעדות, ברים, מפגשים עם סופרים ידועים, מפגשי כתיבה עם אנשים רגילים, ללמוד צרפתית, ללמוד בלט, ללמוד קיק בוקסינג, לא לעשות כלום ורק לשבת לכתוב כל היום, לרוץ בפארק, להתנדב במקומות של פמיניסטיות, להתנדב במקומות עם אנשים זקנים, לקרוא עיתון כל יום כדי לדעת מה קורה סביבי סופסוף, לעשות דוקטורט, לכתוב ספר על לונדון ולטייל עם המשפחה שלי מחוץ לעיר. אני מרגישה על סף התפוצצות מרוב התרגשות, והיו השבוע כמה ימים שקמתי לפני לב (!!!) מרוב שרציתי כבר להתחיל את היום. מתכון מומלץ מאד לשיגעון מרוב שמחה.

מיאוס

אין לי כוח יותר לחפש דברים ברשימות. לא דירות לשבוע. לא דירות לשנה. לא גנים. לא בתי ספר. לא חוגים לילדים. לא חוגים למבוגרים. לא אטרקציות בלונדון. לא חופשות באירופה. לא טיסות זולות לישראל. כלום. אני לא רוצה לחפש יותר כלום. אני רוצה לכתוב לסופר: תביאו מה שהבאתם פעם קודמת, לשלוח את הילד לגן בבוקר, לשלוח את הבעל לעבודה בבוקר, ופשוט לפתוח את המחשב ולעבוד בעבודה רגילה, עם טרדות רגילות ושעמום רגיל, ואז לקחת את הילד מהגן, ללכת לנדנדות, להכין ארוחת ערב, ולשבת על הספה עם הבעל מול נטפליקס שעובד, כמו בנאדם רגיל ומשעמם. הגיע הזמן שהשאלה "מה יהיה?" תפנה את מקומה ל"מה נראה?". אני מוכנה לשלב הבא בהרפתקה: חיים אמיתיים במקום חדש. אנחנו עוד לא שם. הבירוקרטיות עוד אורבות מכל פינה, אבל אנחנו מנצחים אותן אחת אחת, ויש לי הרגשה טובה בנוגע לחודש דצמבר בערך, שבו לדעתי הכל כבר יהיה סגור, והחיים שלנו יתחילו מחדש.

התפעמות

ומעל הכל, לפחות כמה פעמים ביום, אני מסתכלת מסביבי ואומרת: פאק, פה אני גרה עכשיו. כי הכל בלונדון כל כך ענקי, ויש פה דברים כל כך מפוארים ומלאי היסטוריה, ודברים כל כך מגניבים וחדשניים, ודברים כל כך מלאי מחשבה ונכונים, שאת רוב הזמן הפנוי שלי עם עצמי אני מבלה בלהגיד לעצמי: יא-אללה, איזה טובה את שהבאת אותך לפה!

ופקעת

אבל בעצם, עכשיו, כשאני פורסת את פקעת החוטים הזאת שהייתה אני עד לפני בערך חודש, אני מגלה כי האמת אינה נמצאת ברגש אחד שיושב יפה ומסודר לצד משנהו, אלא בפקעת החוטים עצמה, רגושת מעורבבים וסותרים שאי אשפר להפריד, שהוא התיאור הנכון של התחלת מעבר למקום חדש.