Just wanna have fun

JWAF – 1

העניין הוא כזה: Airbnb היו פעם החבר'ה הטובים. היה להם באמת רעיון מושלם: במקום לשלם הרבה כסף כדי ללון במלון בעיר זרה, אתה יכול ללכת להתארח אצל מישהו. אתה מרוויח לינה זולה במקום שבו גרים אנשים אמיתיים ולא תיירים, והוא מרוויח כמה שקלים. מושלם. מאז עברו טריליון חיפושים במאגר הדירות והחדרים (מיליון מהם שלי) ואיירבנב פשוט נהיו מפלצת.

יותר מדי אנשים קונים דירות שנשארות ריקות ולא מחוברות לשכונה שבה הן נמצאות כדי שאפשר יהיה להשכיר אותן במחירים עוד יותר מופרעים ממחירי השכירות המופרעים גם ככה בכל הערים הגדולות, יותר מדי אנשים שמנהלים/משכירים/משווקים את הדירות האלו מפתחים שלבים חדשים בשרשרת המזון הזאת שמייקרים את כל העניין, ויותר מדי אנשים מגיעים לדירות שהן רק פסאדה: יש שם מיטה, אבל זה המזרון הכי זול שיש ואי אפשר לישון בו. יש בה אינטרנט, אבל זו חבילת הגלישה הכי זולה מהמובייל של השכן. יש שם תמונות, אבל אלו הדפסים כעורים ומביכים של בנקסי. יש שם מחבת, אבל היא כל כך זולה וגרועה, שזוג הורים שמכינים חביתה כל בוקר כבר שנתיים בערך לא מצליחים להכין בה חביתה בלי לשרוף אותה. יש חברת ניהול מפונפנת עם קלסר הוראות וחוצצים וכל בתי הכנסת בסביבה, אבל אם יש אזעקה שפועלת בטעות באמצע הלילה (באמצע המקלחת!), אין למי לפנות.

זה בסדר, זה קורה לכל מי שגדל יותר מדי.

כישלונות – 1

השבוע דיברתי עם חבר בווטסאפ ואמרתי לו שהגירה היא פשוט רצף של כישלונות.

לפני שבועיים הייתי אמורה להגיע לחנות ספרים ענקית לפגישה עם חבר (חתיך). החנות הייתה במרחק ארבעים וחמש דקות נסיעה ושלוש החלפות מהבית שבו גרנו. לא התעצלתי. העתקתי את המיקוד שהוא נתן לי לאפליקציית הניווט, החזקתי את היד של לב ויצאנו לדרכנו. בדרך, עברנו ליד פארק שנמצא ממש רחוק מהמקום של החנות הזאת, אבל חשבתי בלבי: מה אני יודעת? מה אני מבינה בנבכי התחבורה הציבורית פה? אני עושה מה שהאפליקציה אומרת. ירדנו מהרכבת, עלינו לאוטובוס, עברנו את ארבעים הדקות הראשונות וירדנו בפרבר. ירוק. שקט. מלא בתים חד קומתיים מסביב. מולנו בית קברות אמיתי. פה לא תיתכן חנות ספרים של שלוש קומות. פשוט לא תיתכן. ופתאום הבנתי: במקום להעתיק את המיקוד של החנות לאפליקציה, העתקתי את המיקוד של חברה שהזמינה אותנו לבוא אליה למחרת. עכשיו עמדתי עם ילד בן כמעט ארבע שהבטיחו לו ספר חדש, במרחק שעה וחצי מהחנות, אחרי ארבעים דקות בתחבורה ציבורית ושלוש החלפות, עם 18 אחוז בטריה, באמצע כלום.

אחת הבעיות בלעבור דירה כל שבוע או שבועיים היא שאני לא מכירה את מסלול הריצה שלי. זה יכול להיות מרענן לפעמים, לשנות את המסלול שלך, אבל בכל פעם שרצים במסלול חדש, הריצה היא חצי ריצה חצי תיירות, וזה נחמד, כי זה לא שיש לי איזה שאיפות ספורטיביות נעלות, אבל זה גם מפחיד קצת, כי אני בכל זאת בחורה, וגם מכריח אותך להתמקד בסביבה שלך, שזה קצת ההיפך ממה שאני אוהבת לעשות בריצה, שמטרתה היא לרוקן את הראש. אז אחרי כמעט שבוע שלא רצתי, לבשתי את הבגדים, נעלתי את הנעליים, הכנתי את הפלייליסט, כיוונתי את המפה לפארק קרוב, וסופסוף יצאתי לדרך. אחרי חמש דקות הגעתי לצומת עם שלושה מחלפים, תשעים נתיבים והרבה מאד מכונות שנוהגות בכיוון ההפוך מההיגיון. המפה התעקשה שעליי לחצות את הדבר הזה כדי להגיע לפארק. רצתי ימינה כדי למצוא מעבר עילי אות תחתי, רצתי שמאלה כדי למצוא מעבר עילי או תחתי, עליתי על גשר שנראה קצת מפוקפק כדי לחצות, וגיליתי שעליתי על גשר למכוניות ואני עוד שנייה נדרסת.

העניין עם כישלונות שאי אפשר למות מהם. כאילו, ברור שרציתי למות שם באמצע הגשר, וברור ממש שרציתי לשבת מתחת לאיזה עץ בבית הקברות ולייבב עד שאמות מצמא, אבל אי אפשר, כי זה לא באמת הורג.

JWHF – 2

אז אני חושבת שהגיע הזמן להמציא אתר חדש.

יקראו לו Just Wanna Have Fun ובו בעלי דירות אמיתיים יציעו להשכרה את הדירות שלהם באמת.

רשימת החוקים:

• לכל אדם תהיה מותרת דירה אחת שמקושרת אליו.
• רק האדם יוכל לצלם את הדירה שלו (אם במקרה אותו אדם הוא צלם, הוא רשאי לרמות עם זוויות צילום מחמיאות כמיטב יכולתו, זה בסדר, כי גם ככה הוא מרוויח שקל וחצי בחיים הרגילים שלו ומצלם עוגות לפייסבוק לפרנסתו)
• כל אדם יהיה מחוייב לצלם את המקום שהוא משאיר לאורחים שלו כדי שיוכלו לשים את הדברים שלהם, כדי שהם לא יצטרכו להיחנק מרוב חפצוצים שהוא אסף לאורך מסעותיו בבוהמיה-לנד.

תכל'ס, בטח כבר מישהו העתיק לוורדפרס את כל מנגנון החיפוש של איירבנב ודומיו, אז זו לא אמורה להיות בעיה, מבחינת קוד.

מבחינת גיוס משתמשים, פשוט צריך לפתוח האשטאג #שונאים-את-איירבנב ולגייס את כל האנשים בו להשכיר את הדירות שלהם כשהם נוסעים.

וזהו. זה יהיה זול יותר ואנושי יותר מהמפלצת הנוכחית.

כישלונות – 2

זו כמובן רק חלק מהתמונה. כי הגירה היא גם רצף של הצלחות בלתי צפויות ועותקות נשימה.

נגיד, Chateau la coste. יקב שעומד יחיד בעמק, ומוקף כולו בגבעות עטורות עצים וגפנים, בנוף פרובנס שאת מפחדת לנשום בו, שמא ייעלם פתאום. ביקב יש חנות יין שבה אפשר לטעום הרבה יינות בליווי הסברים מאירי עיניים וסבלניים, מבלי שאיש ירים גבה. ליד המפעלים הנוצצים של היקב, יש חנות ספרי אדריכלות, מסעדה שהתפריט שלה נראה מדהים ומסביב לכל זה גן פסלים שנוצרו במיוחד למקום, והם כואבים ביופיים. ומה קורה מכל ההתרגשות זאת? את צריכה פיפי. ואת עוברת בתוך הפאר הצרפתי המאופק הזה, בתור האדריכלות האולטרא מודרנית המדוייקת הזאת, ומגיעה לשירותים שמרוב שהם יפים, את מרגישה שאת אפילו לא יכולה לצלם אותם. וכשאת יוצאת, הבעל שלך מחבק אותך בהבנה מלאה, כי הוא היה שם קודם.

או שאת הולכת מהבית שלך בניס, לאורך שדרות jean medecin, רחוב הקניות הראשי במרכז העיר, פונה ימינה בדרך שכבר הלכת בה הרבה פעמים והיא מרגישה לך כמו בית, ואת נכנסת למלון בו מתקיימות פגישות מועדון הקריאה שלך, והוא גם מרגיש לך כמו בית, מתבדחת עם הברמנית הקבועה כשאת לוקחת את הג'ין טוניק הקבוע שלך, ואז מתיישבת ובנינוחות די רבה (בלי רוק בגרון, לא צריך להגזים) מעבירה שיעור בספרות על אתגר קרת לאנשים מבוגרים שמעולם לא קראו אותו. וברור שאתגר הוא העניין ולא את, אבל גם את. גם את. גם את.

העניין הוא הצלחות הוא שלפעמים ההתרגשות מהן מייצרת רצון היעלמות דומה מאד לכישלונות.

כישלונות – 3

אבל אחרי כמה זמן של כישלונות, הרף שלך עולה. מה שהיה נחשב פעם כישלון נחשב עכשיו עוד שלב בדרך לפתרון. מה שפעם הצריך התבוססות ברחמים עצמיים והתגברות על פחדים, נפתר עכשיו בסיגריה במרפסת. ואיכשהו, אולי בגלל העבודה הקשה שהשקעת בהבנת העולם, אם מתגברים על הרבה כישלונות ובירוקרטיה, גם ההצלחות מרגישות פחות כאילו היו צריכות לקרות למישהו אחר.

 נ.ב.

מצאנו דירה לשלושה חודשים.

מ ו ש ל מ ת.

וגן.

מ ו ש ל ם.

ביי