זמן קיץ

1

אחד הזיכרונות החזקים שלי מקיץ בילדותי התקיים כל שבת במלון ספורט באילת. היה לנו מנוי שם לזמן מה. זה זיכרון ילדות, אז יכול להיות שמדובר בשלושה חודשים או שש שנים, אין לי שום דרך לדעת, וזה לא משנה כלל לחוזק הזיכרון, שצרוב לגמרי אצלי בעור עדיין (בהיותו עור ורדרד, הוא באמת היה צרוב רוב הזמן). אני וההורים שלי (ולפעמים גם אחותי) היינו נוסעים למלון, עוברים את הלובי, יורדים למטה, מציגים כרטיס מנוי, מסתכלים שמאלה על חדר הכושר, ופונים בהחלטיות ימינה, אל הבריכה. הבריכה הייתה בריכת שחייה רגילה, ולידה בריכת ילדים (הייתה שם בריכת ילדים? כן. רואים בתמונה.) ומסביבה היה דשא. ההורים שלי היו לוקחים את התיקים ומתיישבים על כיסאות הנוח בדשא. לפעמים היו מגיעים גם חברים. לדעתי לפעמים היה גם אבטיח (ובכל מקרה היה שם גם בר של בריכה, לרענונים). אני הייתי מורידה את הבגדים ומייד קופצת למים.

כל עוד הייתי במים היו לי ארבע מטרות עיקריות: לעשות עמידת ידיים במים, לעשות גלגול קדימה בתוך המים, לקפוץ קפיצת ראש ולהשפריץ על אחותי יותר חזק ממה שהיא השפריצה עליי. התאמנתי על ארבע המטרות האלו בשיא הרצינות, והפסקתי רק כשכאבה לי הבטן ממש מהניסיונות לקפוץ קפיצת ראש ולנחות על הבטן. עד היום אני לא יודעת לעשות קפיצת ראש.

כשלהורים שלי נמאס, הם היו מקפלים את התיקים, עוטפים אותי במגבת או אולי בפריט לבוש אחד, והיינו נוסעים חזרה הביתה. בדרך חזרה הביתה, ליד מלון אמריקנה, יש סיבוב שנוטים לנסוע בו מהר, ותמיד יש שם ניידת משטרה, אז הוא היה סיבוב מסוכן. אחרי הסכנה היינו נוסעים הביתה בלי בעיות, ואבא שלי היה צועד מהר לפינת המטבח הרחוקה מהכניסה, מכניס בקבוק סודה סטרים למכשיר ומכין סודה חזקה חזקה. הוא היה מוזג לנו גזוז פטל בכוסות גבוהות וקרירות וכאן פחות או יותר הייתי מתעלפת לשנת צהריים של מאה שעות.

בין לבין, בין היציאה לבין החזרה, הזמן עצר מלכת. לא היה זמן בשבילי. לא הייתה לו שום משמעות או נוכחות. הייתה שמש שחיממה את העור בחוץ. היו מים קרים שקיררו את העור בחוץ. היו הורים שחיכו בסבלנות מרגיעה באחת הפינות. והיה לא הצלחתי | כמעט הצלחתי | והצלחתי, אני הולכת לנסות שוב, לראות אם אני כבר יודעת או שזה היה במקרה.

2

אז ויזת העבודה שלנו לבריטניה סירבה להגיע ואנחנו נתקענו בישראל. תכננו להיות בישראל כמעט שבועיים והיינו חמישה שבועות. אם אתה נמצא במקום שהוא לא הבית הנוכחי שלך, ואתה מתארח בכל מיני מקומות, אתה צריך להתאים את עצמך לקצב של אנשים אחרים. איך קמים בבוקר, מה שותים, מה אוכלים, איך מתכוננים לצהריים, איך מעבירים את הזמן ביניהם, מתי הולכים לישון צהריים (קיומה של שנת צהריים הוא נתון. אי אפשר להתווכח עם זה), מה קורה אחרי צהריים ומתי ארוחת הערב. הרבה החלטות טריוויאליות ולא חשובות כלל, שחותכות את הזמן לרצועות ניתנות לעיכול.

3

אחד הזיכרונות החזקים שלי מקיץ בילדותי התקיים בחוף הזהב באילת. חוף הזהב נמצא מאה מטר ממלון ספורט, ואליו הייתי הולכת הרבה עם אימא שלי ועם דודה כוכבה (לא ביולוגית, אבל לגמרי ביולוגית). היינו יוצאים מהבית מוקדם בבוקר, אוספים את כוכבה ומגיעים לחוף. שם אימא ושלי וכוכבה היו פורשים את התיקים (אצל כוכבה בתיקים תמיד יש בורקיטס ואבטיח וקאפקייקס שוקולד. מבחינתי כילדה התיק שלה ייצר אותם בעצמו), פותחים את הכיסאות המתקפלים ומתיישבים. אני הייתי מורידה את הבגדים ורצה למים, שהיו קפואים עד עצירת הנשימה. אחרי זמן מה שבו הייתי שוחה הלוך ושוב באזור שהיה לי מותר לבד, הייתי מתחננת בפני כוכבה שתבוא אתי למים. כוכבה הייתה חברה של אימא שלי, ולכן היה לה קצב של מבוגרים. מבוגרים לא קופצים למים קרים, הם מתרגלים אליהם. היא הייתה פוסעת בזהירות אל המים, ועומדת עם הרגלים במים, עד שהגב שלה היה מתחמם מהשמש ואז היא הייתה נכנסת באותה זהירות עם כל הגוף למים. כל הזמן הזה, שיכול להיות שתי דקות ויכול להיות שעה, אין לי מושג, אני הייתי שוחה סביבה ומראה לי איך אני כבר יודעת לעשות גלגול בתוך המים ומפטפטת ומפטפטת.

אחר כך היה מותר לי ארטיק אחד מהקיוסק, כמה ארמונות בחול שיש רק בתוך המים, אז הם היו ארמונות חמים-קרים, כמה משחקי שש בש מהלוח שהיה אפשר לקחת מהקיוסק, והיינו חוזרים הביתה.

בין לבין, הזמן, כן, גם פה, עצר מלכת. לא הייתה לו שום משמעות. ציון הזמן היחיד היה ארטיק אחד בביקור, ואני די משוכנעת שבמקרים יוצאי הדופן שביקשתי שניים, אז קנו לי שניים.

4

כשאתה עסוק כל הזמן בהמתנה לזמן שייחתך לרצונות ניתנות לעיכול ולוויזה, לזמן יש את כל המשמעות בעולם. הכל איטי. הכל בערפל. הכל מנגן על קצות העצבים שלך.

אבל אחרי כמה זמן בישראל, הצלחתי להרפות (לא עד הסוף. כי על קצב הבוקר שלי קשה לי לוותר, אבל כמעט הצלחתי).

פתאום, חזרתי לילדות. היה חם מדי בחוץ. היה קר ונעים בבית. אני הכנתי מיץ פטל. ובאמצע היה זמן בלתי חשוב, שבו הילד שלי עשה מה שילדים עושים, וסימן לעצמו מטרות. אולי הן היו, לא בטוח בסדר הזה: לשכנע כמה שיותר מבוגרים לשחק איתו, לראות כמה שיותר סרטונים ביוטיוב (הוא לא יודע עדיין שהטלוויזיה משדרת את החרא הזה כל היום), לאכול כמה שיותר ממתקים, וללכת לבריכה לפחות פעם ביום.

אבל יותר מזה, פתאום חזרתי לילדות, והיה זמן בלתי חשוב, שבו לא עשיתי כלום מלבד לשבת עם המשפחה שלי המצומצמת והמשפחה שלי המורחבת, וסיפרתי להם דברים בלתי חשובים, והם סיפרו לי דברים בלתי חשובים, וכשקצות העצבים שלי לא היו יותר מדי מגורים, זה היה נעים כמו שפריץ של מים קרים מהבריכה באמצע הקיץ: מפתיע ועותק נשימה לרגע, אבל מעורר אנחת רווחה מייד ברגע שלאחר מכן.

זה היה דבר מעולה ממש שקרה בישראל, ושמחתי בו מאד.

5

בפרק הבא: מגיעים ללונדון.