עשרה ימים אחרונים

1

בדרך כלל אני משתמשת במספור בבלוג הזה כדי ליצור מבנה מתוחכם לכאורה של מילים, ששוזר בין שני נושאים או יותר לכדי מסקנת סיום שהפתיעה אותי. 1 מוביל ל-3 שמוביל ל-5 ופתאום 2 ו-4 מגיעים מהצד, והכל מתחבר ל-6. או משהו כזה. אבל אני יושבת מול הדף כבר כמה פעמים, ושום מספרים לא מסתדרים לי יפה בראש. זה לא קורה לי בדרך כלל. אני לא מהכותבות המתייסרות. יותר מהכותבות המתחמקות. בינתיים, כל מה שיש לי זו הרשימה הבאה:

• רחוב הראה, רמת גן
• רחוב פועלי הרכבת, גבעתיים
• רחוב בן יהודה, תל אביב
• רחוב מאפו, תל אביב
• רחוב בן יהודה, תל אביב
• רחוב הסבוראים, רמת אביב
• רחוב שינקין, תל אביב
• רחוב אחד העם, תל אביב
• רחוב אהרונסון, תל אביב
• רחוב ביאליק, תל אביב
• רחוב marechal Joffre, Nice

אלו כל הבתים שגרתי בהם בעשרים השנים האחרונות.

2

אין לי בעיה עם אריזה ועם מעבר. כי באמת, כמה בעיה יכולה להיות לי אחרי כל הבתים האלו שהיו לי. ברור שזה תחת. זה מזיע. ומציק. ומלא אבק. וצריך לנתק את בזק. ולקנות מודם. ולהחליף שם בחשבון חשמל. ולעשות עקוב אחריי בדואר. ולהעביר שוב ושוב חפצים רק כי אין לך כוח למיין אותם.

אבל יש לזה גם צדדים טובים. את יכולה לזרוק חפצים. לזרוק אני מאד אוהבת. אני אוהבת לזרוק רק קצת פחות מלקנות. אני לא אוהבת להעביר הלאה, כי זה מצריך תיאום עם אנשים אחרים (למרות שברור שזו הדרך הנכונה והטובה והיפה והצודקת). אני לא אוהבת להעביר לעמותות או לכל דבר שמצריך ממני מאמץ. אני אוהבת לשים למטה, ולחשוב שאנשים אחרים לוקחים את זה לפי רצונם. אני אוהבת לחשוב שאנשים עוברים ליד ארגזי הספרים הזנוחים שלי כמו שאני עוברת ליד ארגזי ספרים זנוחים של אנשים אחרים: בהתרגשות ובפליאה. אני אוהבת לחשוב שזה מסתדר איכשהו, גם בלי התיווך של תיאומים ועמותות.

ואת יכולה לגלות מקומות חדשים. וליתר דיוק להכניס מקומות חדשים אל תוכך, אל שגרת יומך, שיהיו חלק ממי שאת. לפעמים זו שכונה באותה עיר, האנשים שבה, הדרך ממנה אל הים, הדרך ממנה אל העבודה, הדרך ממנה ליציאה מהעיר, המכולת, הדרך אל הבר, הדרך לבית הקפה. ולפעמים יותר מזה: מדינה, שפה, עיר; שזה כבר המון.

3

אבל זו רק חלק מהאמת. החלק האחר הוא שאיך שמופיעים הארגזים – ושמתי לב לזה לראשונה רק בפעם האחרונה, כשעברנו לצרפת, והאריזה וההיפטרות מחפצים היו ארוכות ארוכות ארוכות – אני נעלמת. אין לי מושג לאן אני נעלמת, אבל האמת היא שאני האמיתית השלמה, זאת שיכולה להקשיב לאנשים שאינם היא, זאת שיכולה להעביר מחשבה במגוון דרכים באמצעות מילים, זאת שיכולה להתרכז בעבודה לפרקי זמן ארוכים, זאת שיכולה ליהנות בלב שלם; האישה הזאת נעלמת. היא הולכת להתחבא עד יעבור זעם.

כי אני פשוט צריכה בית. למדתי את זה השנה במגוון דרכים מכאיבות ומצחיקות. אין לי הרבה טקסים אישים ופולחני עבודה, אין לי הרבה תנאי סף שאני חייבת כדי לחיות את חיי היומיום שלי בנוחות. אבל אני חייבת, באופן שאי אפשר להתפשר עליו כך מסתבר, מקום שאני מרגישה בו בנוח ואני יכולה לחזור אליו בסוף היום כדי להטעין את הבטריה שלי. ולא, בעל אוהב וילד בשלב החיזור האדיפלי לא מספיקים כדי לגרום לי להרגיש בבית. אני חושבת שדרושים לי שני דברים: בעל אוהב וילד בשלב החיזור האדיפלי וגם מקום לברוח מהם בנוחות, בלי ללבוש חזיה.

4

אז זהו, תיכף נפרדים מניס. היא הייתה בית רק בקושי, כך חשבתי, אבל עכשיו, כשנותרו לנו פה עוד שבועיים, אני מגלה כי היא הייתה יותר ממה שחשבתי. פתאום יש רחובות שקשה לי לעזוב, ויש את מונקו שאני לא רוצה לעזוב בכלל, וחברים שעצובים מלכתנו, ורשימת מקומות ארוכה כמו הים שרצינו להיות בהם ולא הספקנו. ואולי זאת סתם המלנכוליה של לפני פרידה.

5

אבל אני בשלה לתחנה הבאה. לונדון נמצאת מעבר לפינה. הלוואי שהיא תהיה טובה אלינו.