פוסט-עם-הרבה-מקפים

1

טוב, הכל התחיל בעצם התחיל משרית. שרית היא אימא של אלכסנדר (כלומר, אַלֶכּסַנְדְר) מהגן. היא גם כירופרקטית לשעבר מלונדון, שעברה לניס לפני כעשור, ובאיזשהו שלב התחילה לתרגם ספרים ומאמרים מצרפתית לאנגלית. היא חמודה מאד, וכבר בפליי דייט הראשון שלנו היה ברור שלצערו של לב, מדובר במקרה קלאסי של אימהות-מסתדרות וילדים-מצטערות-אתם-תצטרכו-להסתדר-אפילו-אם-לא-בא-לכם. אלכסנדר הוא ילד חמוד, אבל גדול וקצת מגושם. לב הוא ילד חמוד, עדין כמו פרפר מיובש, שלא יכול לסבול גפיים שמתעופפות סביבו בחוסר תשומת לב. אין מה לעשות בעניין הזה.

בכל אופן, נתתי לשרית לקרוא חלק מ"שתיים" שהיה מתורגם כבר לאנגלית. בהתחלה, רק כדי לשכנע אותה שאפשר לבטוח בי, למרות שהיא עשתה ילד עם אבא לא כל כך נוכח. זה עבד. היא הבינה שאני לא הולכת לשפוט אותה על הבחירות הרומנטיות שלה. אבל זה עשה עוד משהו: היא ממש התלהבה מהספר.

2

לפני כמה שנים כתבתי ספר. הוא מספר את סיפורה של אפרת, בחורה צעירה שהדיכאון רודף אחריה. אפרת היא בת הזוג של יעל, בחורה צעירה, שאוהבת לרדוף אחרי הרפתקאות. ביחד, הן מנסות לברר מי הן, בעולם שבו הכל בעצם אפשרי. הן יוצאות למשחק הרה גורל: אפרת הולכת לנסות להיות אתל, הלסבית המושלמת שהיא האקסית של יעל. מי תנצח ואיך ייראה הניצחון שלה?

3

אני כבר קצת שכחתי מ"שתיים". הייתי עסוקה בלכתוב את הספר הבא שלי. אבל פתאום ההתלהבות של שרית גרמה לי להסתכל עליו מחדש בעניין. קראתי אותו לסירוגין, והבנתי שלמרות שעברו כבר שש שנים מהפרסום שלו, הוא לא משהו שאבד עליו הכלח. הוא כתוב בסדר. הוא מצחיק. הוא מדכא. הוא צעיר. אלוהים, הוא כל כך צעיר. הוא כל כך צעיר, שכשאני קוראת אותו עכשיו, אני מרגישה יותר כמו האימא בסיפור מאשר כמו אחת הגיבורות שלו.

החלטתי להשלים את התרגום שלו מהכסף שלנו, ולראות מה יקרה אחר כך.

4

לפני כמה שנים כתבתי ספר. שמתי בו את כל מה שידעתי עד אז. כל מה שידעתי על דיכאון, על אהבה, על קוויריות, על התבגרות, על הרפתקאות, על מיניות ועל מערכות יחסים. התמקדתי בעיקר בשני דברים, שחשבתי שהם הכי חשובים: שתי דמויות נפרדות ומלאות ושפה לא ספרותית. לא יכולתי לסבול אז את השפה הכאילו גבוהה שבה משתמשים כדי לכתוב ספרים. חשבתי שזה עלבון לשפה העברית, לחשוב שיש רק משלב אחד שבו מותר לכתוב ספרים.

מאז ועד היום, לא הצלחתי לכתוב תקציר ראוי לספר הזה.

5

מהרגע ששלחתי אותו לגליה להמשך תרגום, טבעתי בעולם הסוכנים הספרותיים. מסתבר שבעולם הגדול אתה לא פשוט שולח את כתב היד להוצאות, כמו שעשיתי בישראל עד שהגעתי לחרגול החמודים. לא, אתה שולח אותו לסוכנים ספרותיים. הם בוחרים בך ובספר. לוקחים את האחוז שלהם מהמכירות בדרך. אחר כך, הם שולחים אותו להוצאות, שלוקחים גם הם אחוזים מהמכירות העתידיות. ורק אז, בטח אחרי שנה, אתה יכול להיות כשיר לפרסום.

עכשיו, נניח שאני מכוונת להוצאת הספר באנגליה, מדינה קרובה יחסית לניס, דוברת אנגלית, ובעלת מוניטין ספרותי. יש בערך מאתיים סוכנים ספרותיים רלוונטיים. בחיים לא בחרתי סוכן ספרותי, ואני אפילו לא יודעת מה הם הקריטריונים לבחירה. אני גם לא מכירה אף אחד מהם. אף אחד מהם לא מכיר אותי. מה שאומר שאני צריכה עכשיו ללכת לאינטרנט, לדלות את הקריטריונים, למצוא את רשימת הסוכנים, לקרוא על כל אחד מהם, ולנסות להבין, בעזרת הבנת הנקרא ואינטואיציה בריאה, מי מהם יהיה חמוד מספיק כדי להתייחס אליי, אל אפרת, אל יעל, ואל אתר, בכבוד הראוי. אחר כך, אני צריכה לשלוח לכמה מהם, ולקוות שהם יבינו שזה ספר ראוי.

זו לא משימה בלתי אפשרית, אבל היא בהחלט משימה תובענית. יצאתי לדרך.

6

בעולם של ספרי ההדרכה, סופרים מתחילים הם כמו כלות או אימהות צעירות. יש להם מטרה ברורה, הם מוכרחים להצטיין בה, ולכן הם בעצם כספומט. אפשר להציע להם ספרי הדרכה במאתיים שקל, וובינרים בחמש מאות שקל, סדנאות מקוונות באלף שקל, סדנאות בנוכחות פיזית מלאה באלפיים שקל וכנסים בחמשת אלפים שקל. את הכל אפשר ללוות בהבטחה של אנחנו-יודעים-איך-עושים-את-זה-כמו-שצריך ובאיום של את-לעומת-זאת-בפעם-הראשונה-שלך, ולקוות לטוב.

יש בערך אלף ספרים על איך לכתוב. עוד אלף על איך למצוא סוכן. עוד אלף על איך לפרסם. עוד אלפיים על איך לשווק אחרי הפרסום. ועוד חמשת אלפים על איך להפוך ליזם ספרותי צעיר. אני מבינה את ההיגיון הכלכלי בזה, אבל זה לא אומר שאני מוכנה לקבל אותו. כתבתי ספר (בעצם שניים)! זה אומר שיש לי יכולת לקחת בערך 60 אלף מילים ולהציב אותן זו ליד זו, באופן הגיוני ומהנה. זה אומר שאני יודעת לקרוא ושאני יודעת לשאול שאלות. אין מצב שתיאור מסחרי בדף נחיתה, מדוייק ככל שיהיה, יגרום לי לאבד את הראש.

7

והתרגום המלא הגיע. ושרית קראה אותו. והיא ממש ממש התלהבה. ואיכשהו, אני לא זוכרת איך, חשבתי על האפשרות שבעצם אני לא חייבת סוכן. ולא חייבת הוצאה. אלי הירש המוכשר עד מאד כבר ערך את הספר. מישהי כבר הגיהה אותו. מבקרים ספרותיים כבר הוכיחו שהוא ראוי. היי, אני יכולה פשוט להוציא אותו לאור באנגלית בעצמי!! אני יכולה להיות זו שבוחרת את העטיפה, ואת אסטרטגיית השיווק, ואת אסטרטגיית היח"צ, ואת התזמון והכל. איזה מגניב זה יהיה, אם כל זה יקרה ועוד הרבה אנשים (טוב, נשים. זה לא הכי ספר לגברים), ירצו לקרוא אותו? זה יהיה ממש מגניב!

זה לא פשוט, כמובן. יש מקצוע כזה, שנקרא מו"לות. הוא מקצוע כי יש הרבה דברים ללמוד בו, והרבה דברים לטעות בהם. הוא מקצוע, כי הוא מחייב קשרים עם אנשי מקצוע אחרים. הוא מקצוע, כי הוא מחייב שנים של ניסיון. הוא מקצוע, כי הוא מורכב מהרבה תתי התמחויות שאין לי אף אחת מהן.

אבל רגע, למה אין לי אף אחת מהן? כבר הרבה שנים משלמים לי כסף כדי לעשות שיווק באינטרנט. השמועות והמספרים מוכיחים שאני לא הכי גרועה בזה. שנים של 12 דקות הוכיחו שאני יודעת לעשות פרוייקטים עצמאיים, כשאני רוצה, ולפתח אותם בכל מיני כיוונים. שנים של כתיבה עיתונאית הוכיחו שאני יודעת איך נראית הודעה לעיתונות. שנים של נוכחות אינטרנטית הוכיחו שאני יודעת לעשות חברים באינטרנט, אפילו שלא פגשתי אותם מעולם, וכל מה שמחבר בינינו הם המילים שאני יזמתי.

אז אולי זה לא רעיון כל כך גרוע להוציא את הספר בעצמי? זה מה שאני חושבת בשבועות האחרונים. וזה מרגש אותי מאד. כל דקה פנויה אני עסוקה בקריאת מדריכי איך-תפרסמי-ספר-בעצמך שהורדתי (רק את הזולים) מאמזון (כמובן שבפרסום עצמי). וכל דקה של לפני-השינה אני מדמיינת מיילים מקוראות מדומיינות מברוקלין שאומרות לי איך הן בעצם מכירות את אתל. או את אפרת. או את יעל.

מה אתם אומרים?