תגובתו של הבעל

היסטוריה

לרגל יום האישה, כתבה אשתי פוסט על עייפות, על זמן ועל גידול משותף של ילדים. בגלל רגישות הנושא, היא שלחה אותו קודם להערות שלי. היתה לי הערה קטנה אבל בגדול כמובן שלא היתה לי שום בעיה עם פרסומו, כמו שאין לי בעיה עם אף אחד מהפוסטים האחרים בבלוג, שחושפים מגוון חלקים בסך הכל אינטימיים של החיים שלנו. הבעיה שלי התחילה עם התגובות בפייסבוק.

נשים רבות, משכילות ומרשימות, בחרו לפצוח בשרשת של תגובות ילדותיות. עצב, דמעות ודיכאונות, בשורה אחת, מטולטלת מעוולות העולם ומלוות באמוטיקונים בוכים. באמת?

פוליטיקה

אז דיברתי על זה עם השותפה הכי טובה שלי, מיטל. היא הסבירה לי שמעבר למקרה שלנו, שורש הבעיה היא שהעולם לא מעריך מספיק עבודה של נשים, משלם להן פחות, ובכלל שבמקצוע שלה, שקשור במילים, אין סיכוי להתפרנס. אני מסכים עם כל מילה. רבים מחברינו המשותפים עוסקים בתחום התוכן, רבות מהן בכלל חברות. אני הראשון להסכים שאנשי תוכן, סופרים, וכיוצא באלה מקצועות שבהם לא מרוויחים מספיק או שהמדינה המחורבנת מחלקת אותם לחלקיקי משרות (הם לא אותו דבר, אני יודע, עצרו את הדכאונות), צריכים להתפרנס בכבוד. אגב, מהיכרותי המוגבלת עם אנשים בתחום הזה, אני מעריך שפערי השכר בהם לא דרמטיים. לא היתה אצלי אישה אחת במחלקה שהרוויחה פחות מעמית גבר, או קיבלה שקל אחד פחות בבונוס בגלל שהיא אישה. תבדקו אותי.

יחסים

אני בא מבית פמיניסטי מאוד. 3 נשים, 2 גברים. גם אם התיאוריה לא היתה החזק שלו, הפרקטיקה כן. כשהאחיות שלי רצו ללמוד בבתי ספר מיוחדים ונחשבים, שלחו אותן לשם. כשאחותי הקטנה הלכה להיות קצינת חימוש, אבא שלי הסיע אותה בכל יום ראשון.

כמו שכתבה מיטל, ההסכם בזוגיות שלנו הוא שלכל אחד יש את הכישרונות שלו, והם שווים. ולכן כשהגענו למצב בחיים שלא היינו חייבים שנינו לעבוד במשרות מלאות, ואפשר היה לפתח כישרונות מחוץ לעבודה, או ביזמות פרטית – הלכנו על זה. העסקה הייתה ברורה – כיף, הגשמה אישית והשקעה בקריירה עתידית, בתמורה לוויתור על מיצוי כושר ההשתכרות שלנו (מיטל כתבה אחרת, אנחנו לא מסכימים בנקודה הזאת).

בינתיים הזמן זז. מי שעבד במשרה מלאה הרוויח יותר, מי שלא, הרוויח יותר משהרוויח קודם, אבל עדיין פחות. במשך הזמן הזה עברנו דירות, שינינו תפקידים, ואיחדנו את 3 חשבונות הבנק שלנו לאחד – שבו נמצא תיק ההשקעות שלנו, תיק ההשקעות של לב, וגם ההלוואה שלקחנו ביחד לקראת הלימודים שלי. כשלב נולד, העניין הכלכלי השפיע על החלוקה של הטיפול בו.

אז מיטל צודקת.

זה נכון. אני לא בבית מספיק. אני לא נמצא עם לב כמה שהייתי רוצה. אני לא מעביר אחרי צהריים בגינות (את אלה של צרפת אני ממש שונא). נסעתי השנה יותר פעמים לבד ממה שנסעתי ב-8 השנים האחרונות שלנו ביחד. אבל יודעות מה? זה החלק הכי גרוע בלהיות אבא צעיר.

אבות צעירים לא מבלים מספיק עם הילדים שלהם. הם לא מבלים מספיק עם בנות הזוג שלהם. חופש התנועה שלהם הוא מדומיין. הוא חופש מבאס מאוד שנמצא בתחום הצר מאוד שבין להכין ארוחת בוקר, להספיק לעבודה או ללימודים בזמן, לחזור לפני ארוחת ערב, בתקווה עם כמה שפחות משימות. זה משאיר לנו, בגדול, שאריות. ילד שהתעורר בשש בבוקר, אמא שבילתה את אחר הצהריים בגינה, מעט מאוד זמן של ערות וחיוניות משפחתית סבירה. החוויה שלנו היא FOMO תמידי, ואנחנו אף פעם לא במקום הנכון. מסיבת פורים בגן? קורס operations. סרט עם אימא אחר הצהריים? finance. חופשת לידה מהעבודה? סירוב מוחלט (לא רשמי, אבל מוחלט). תשאלו אבא במשרה מלאה מתי היו לו שעתיים עם עצמו.

האם המצב יכול היה להיות הפוך? אני רוצה להאמין שכן. האם הבחירה שלנו לא להשתכר יותר היא, מה שנקרא, פריווילגית? בטוח שכן. האם יש לה השלכות על חלוקת הזמן שלנו? בהחלט. המזל שלנו הוא שאנחנו מדברים על זה ומתכננים ביחד. זה לא ככה אצלכן? נגבו את הדמעות ולכו לדבר עם הבעלים שלכן.

יום האישה שמח.