עייפות, לפעמים

אקסיומות

את הבית הזה מממנים, בגדול, שני אנשים. אחת טובה בכתיבה ואחד טוב בלגרום לאנשים לעשות מה שהוא מבקש מהם (תכננתי התנצלות שמסבירה שזה שאני טובה בכתיבה לא אומר שכל מה שאני כותבת אני מרוצה ממנו, אבל על הזין, אני טובה בכתיבה נקודה). (לו נדב היה כותב את הפוסט הזה, גם הוא בטח היה מסביר מה זה בדיוק אומר, אבל אפשר להבין גם בלי: הוא מנהל מעולה. אני כותבת את הפוסט, אני לא צריכה להתנצל שככה אני חושבת).

בבית הזה, אין העדפה לכישרון אחד. שני הכישרונות שווים בגודלם. כל פעם שהוא רוצה לכתוב משהו חשוב הוא מתייעץ איתי. בכל פעם שאני צריכה לגרום לאנשים לעשות משהו, אני מתייעצת איתו.

בבית הזה אין העדפה לאדם אחד. אין מישהו שהאושר שלו נחשב יותר מהאושר של מישהו אחר. אם מישהו מרגיש מקופח בעניין הזה, אפשר לסמוך על כל אחד מאיתנו שירים דגל, כמו שאומרים בשפה של האנשים שגורמים לאחרים לעשות מה שהם רוצים.

בעולם הזה, בגדול, משלמים יותר אנשים שיודעים לגרום לאנשים לעשות מה שהם רוצים על פני אנשים שיודעים לכתוב. זה לא קרה במקרה, זה לא כוח טבע. זה קשור מאד מאד לפטריארכיה ולסדר העדיפויות שלה.

אנחנו מעדיפים למקסם את יכולת ההשתכרות המשותפת שלנו. אנחנו אוהבים ספרים, מגזינים, אוכל טעים, אלכוהול בשפע, בגדים יפים וטיולים, לא בהכרח בסדר הזה, ולא בהכרח בסדר כלשהו. למעשה, אנחנו מעדיפים את הכל ביחד.

היסטוריה

בהתחלה שלנו כל האקסיומות האלו עבדו ביחד בשמחה. למרות שנדב צעיר ממני בשש שנים כמעט שלמות, הוא תמיד הרוויח יותר ממני (בסדר, היו כמה חודשים ב-2008 שבלי להיוועץ בו הכלכלה העולמית קרסה). אני הרגשתי עם זה בסדר, והוא הרגיש עם זה בסדר, כי כל אחד הרוויח כמה שתכננו באקסל המשותף, וכי כל אחד מאיתנו עבד בעבודה שבה בחר, וזה לא דבר של מה בכך בכלל. מה שהיה חשוב הוא שההכנסה המשותפת שלנו הייתה מספיקה כדי שאני אוכל להרגיש כמו האדם העשיר ביותר בעולם והוא יוכל להרגיש שהוא יכול לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה.

המפץ

ואז לב נולד. פתאום היינו צריכים גם להיות הורים, ולקבל החלטות כלכליות שלא תלויות רק בנו, אלא גם מתחשבות בצרכים של אדם קטן, שאנחנו אחראיים על החינוך וה-well being שלו.

ופתאום, בלי להודיע מראש, ובלי שאוכל להתכונן לזה, הכישרון שלי היה שווה פחות. הוא היה שווה פחות לא כי אני לא אמרתי לעצמי מספיק מול המראה: את סופרת (כמו שמנסים לרמוז כל מיני ספרי עזרה עצמית לסופרים), ולא כי נדב תפס עליי תחת (כמו שהוא היה אומר לי בהתחלה הרבה: ראית פעם מישהו שניסה להגיד לך מה לעשות ויצא בחיים?). הכישרון שלי היה שווה פחות כי שעת עבודה שלי שווה פחות, ופתאום מספר שעות העבודה המשותף שלנו היה חשוב כמעט כמו כמות הכסף שקיבלנו בסוף כל חודש.

הרווחתי פחות, ומישהו צריך היה להישאר עם לב, ולכן הכי הגיוני שאני אשאר עם לב, בלי קשר להעדפה שלי או של נדב, ובלי קשר למה שאני מאמינה בו בחינוך ילדים וניהול משפחה. זה פשוט היה עניין טהור של מספרים (שמאחוריו כמובן העדפה בכלל לא טהורה של מקצועות מסויימים על פני אחרים).

זו הייתה הכאפה הכי חזקה שקיבלתי מהעולם כפמיניסטית. אף מבט מגעיל ברחוב, אף שריקה מבהילה באמצע הלילה, אף פעם שבה צעקו אליי: "היי, לסביות, אפשר להצטרף?", אף רגע של אימה כשהבנתי שנשארתי במשרד לבד בלילה עם האיש שהמילים שלו מעוררות בי אי נחת גדולה, אף רגע של עצבים טהורים שמתרחש בכל פעם שמישהו פונה אליי ב"בנות, מה תרצו?", אף אחד מאלו לא היה גדול יותר מהרגע שבה הבנתי שבשביל העולם אני שווה פחות מנדב.

ככה מרגישה הסללה: העולם מוביל אותך בעקשנות ובנחישות לנתיב שיש לו הסברים הגיוניים לכאורה, אבל הוא לא בהכרח זה שהיית בוחרת בעצמך, ואת מרגישה את הבפנים שלך נקרע בין הרצון להיות אדם הגיוני בעולם לבין תחושת הבטן שלך שזועקת משהו אחר לגמרי.

רעשי משנה

ומאז, אני אחראית על לוח הזמנים של לב. להביא לגן. להוציא מהגן. להישאר בבית כשהוא חולה. לזכור להביא בגדים להחלפה לגן. לבחור את הגינה שנלך אליה אחרי צהריים. לדאוג לפעילות אחרת בימים מסויימים כדי שאני לא אמות משיעמום בגינה (אין לי ספק שבגן מאיר יש קבר אחים נסתר של הורים שמתו, פשוט נפלו במקומם ונקברו, משעמום). לקבוע עם חברים ועם האימהות שלהם. לקחת בזמן מהגינה כדי שנגיע הביתה לפני שהרעב של הערב יפרוץ וישבש לילד את המוח (הוא ירש ממני את חוסר היכולת המוחלט להתמודד בכבוד עם רעב, אז במובן הזה החלק הזה דווקא הוגן). ובעיקר, לדעת שמהשעה 15:30 עד השעה 20:00, הזמן שלי שייך בהכרח למישהו אחר.

בישראל, היו עוד אנשים מבוגרים סביבנו שעזרו לנו. אפשר היה לקרוא להורים שלי. להורים שלו. היו דודות. היו שכנות שהן חברות. בהתאמה, האחריות על הכתפיים שלי קטנה, לא סתם קוראים לזה רשת ביטחון.

כשעוברים מדינה, אז זה יודע כל אחד שחושב על זה, רשת הביטחון נעלמת. אין יותר ערבים שבהם אפשר להזמין את הדודה ולצאת לשתות. אין יותר חמישי שלב נשאר לישון אצל ההורים שלי ואנחנו יכולים לישון עד מתי שנרצה. אין. יש אותי.

העייפות

אבל אם חוזרים לאקסיומות שעל פיהן מתנהל הבית הזה, אפשר להיזכר שבתוך הבית פנימה, הכישרון שלי הוא שווה ערך לכישרון שלו. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו צריכים למצוא לי את הזמן כדי שאני אוכל לעשות את מה שאני טובה בו, עם ובלי קשר למקום העבודה שלי. זה הדבק החזק של הבית הזה: כולם ערבים לכולם.

איך עושים את זה? בדרכים הידועות: לפנות בוקר, בערב, כשנדב בא מהעבודה מוקדם, כשאני עובדת פחות ממשרה מלאה, כשההורים עוזרים, כשאני בורחת לסופי שבוע. יש הרבה דרכים כדי לוודא שזה קורה, וזה תמיד קורה, כי אתם לא רוצים לדעת מה קרה לבנאדם האחרון שרצה להגיד לי מה לעשות.

בישראל, זה היה יותר קל. אני עבדתי פחות. זה אומר שהוא היה אחראי להכניס לבנק מדי חודש הרבה כסף, ואני הייתי אחראית יותר על ענייני הבית. יש לזה גם יתרונות. ילדים ישנים צהריים, וגם אימהות יכולות. לפעמים, בין לבין, אימהות אפילו יכולות למצוא לעצמן זמן לעשות סתם דברים כיפיים.

אבל פה, הזמן שלי תמיד נחצב בעקשנות. אני צריכה לקבוע עם נדב מתי הוא בא מוקדם כדי שאני אוכל ללכת. אני צריכה לתמרן את העבודה שלי ככה שיישאר לי זמן לכתוב. אני צריכה לקום מוקדם כדי שאני אוכל לצאת לרוץ. אני תמיד זאת שצריכה למצוא את המעקפים, את הפרצות, את השביל הלא-סלול.

ונדב? הוא פשוט הולך לעבודה או ללימודים. ברור שהוא משתדל לבוא הכי מוקדם שאפשר. ברור שהוא משתדל לעשות כל מה שאפשר כדי להיות שותף מלא. ברור שהוא צריך להודיע אם משהו בלו"ז שלו חורג ממה שתוכנן מראש. אבל בגדול, הכישרון והעיסוק שלו הוא אקסיומה, הנקודה שממנה מתחילים. והעיסוק שלי? הקצפת, המקום שבו מסיימים. הוא אדון לזמן שלו. ואני אדונית לזמן של כולם. זה לא קשור אלינו ולא אליו או אליי. זה קשור לעולם ולדרכים בהן הוא מתנהל.

לפעמים, זה עובד טוב וכולם מרוצים. ולפעמים, אני כל כך עייפה מזה, כל כך עייפה מהנחישות והעקשנות, שאני רוצה להיות גבר.