חצי שנה – מקבץ אירועים

1

השבוע, לפני שישה חודשים, נחתנו בניס. רועדים מפחד ועם שלוש מזוודות בגודל מקרר, לקחנו את עצמנו למלון בו ישנו בלילה הראשון. שמנו את לב במיטה, ואני ואבא שלו יצאנו למרפסת לנסות לנשום רגע. אני הייתי מפורקת לגמרי מהתרגשות. נדב נאלץ להיות זה שמחזיק (אי אפשר שניים ביחד מפורקים, זה ידוע). הוא שלף כמובן את הנשק הסודי, ג'ין וטוניק, ואנחנו עמדנו במרפסת בקומה גבוהה, שמשקיפה לעבר מרפסת של אחד הבניינים, שתינו ג'ין טוניק מכוס של מלון לצחצוח שיניים, וניסינו לראות דרך הלילה את העתיד שלנו.

2

השבוע, בשיעור צרפתית, למדנו על שותפים לדירה. ראינו שלוש דקות מסרט צרפתי על בחור צרפתי שמנסה להיכנס כשותף לדירה בברצלונה, בחד עם ספרדייה, גרמני, אנגלי ואמריקאית. אחר כך המצאנו לעצמנו דמויות, וכל פעם מישהו אחר היה השותף שמנסה להיכנס לדירת שותפים בה חברים כל התלמידים האחרים. ככה יצא שבמשך כחצי שעה, מישהו בחדר דיבר צרפתית. לפעמים, המישהו הזה היה אני. ולא רק זה, לפעמים אפילו מישהו צחק ממה שאמרתי, וזה לא היה כי נשמעתי כמו גידמת בדרכה לאוורסט.

3

לפני השינה, מדי לילה, מככבת אצלנו הפינה: איפה היה כיף היום. כמובן שלב עוד לא יודע מה זה היום, והוא שולף רשימת אירועים לא רלוונטיים, עמומים לעיתים, ומדוייקים עד רמת הפסיק בפעמים אחרות. בכל מקרה, השבוע, לילה אחד:

הוא אמר: לי היה כיף שבאת לקחת אותי מהגן. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות שם יותר.

אני (המומה מהמונולוג הלא צפוי): למה?

הוא: אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות במקום שמדברים בו עברית.

אני: אבל אתה כבר מבין את מה שיודית אומרת, לא?

הוא: אני מבין כשהיא מדברת עברית. אמרתי לעצמי שכשנחזור לישראל אני מקווה שיבנו מחדש את גן טניה ואני אלך לשם.

אני (מתה מתה מתה מבפנים): אני גם מקווה בשבילך שמה שאתה רוצה יקרה. אתה רוצה שאני אשיר לך עכשיו לילה לילה?

4

בשבוע שעבר, קבעתי ללב מפגש חברים עם ילד מהגן שלו. אימא של הילד עובדת בשיווק באינטרנט והיא מדברת קצת אנגלית. נפגשנו בגינה, והדבר הראשון שלב עשה היה להבהיר שהוא לא מעוניין כלל לשחק עם הילד, ששיחק עם ילדים אחרים בגינה. הוא קיבל מאימא של הילד שוקולד, התיישב לידינו בשמחה והאזין ברוב קשב למה שדיברנו. אנחנו, בינתיים, בתערובת של צרפתית, עברית ואנגלית, במשפטים קצרים וכמה שפחות מסובכים תחבירית (בכל זאת, בצרפתית יש לי רק הווה, עתיד קרוב, עבר קרוב והווה מתמשך) דיברנו על החיים. על למה עברנו, על למה הם פה, על אחים, על אחיות, על געגועים, על אימהות, על יוקר המחייה, על חילוניות מול דתיות, על מסורת, על יחסים עם הבעל. כיסינו נגיעה ראשונית בכל הנושאים האלה בארבעים וחמש דקות כולל הפרעות של ילד נופל ילד בוכה ילד רוצה שאנדנד אותה בנדנדה, כמו שרק נשים יודעות. בפעם הבאה נוכל להתחיל לדבר.

5

ביום ראשון, סבתא וסבא חזרו לארץ אחרי שהם היו פה שבוע. לב היה עצוב ממש, וגם אימא שלו התעצבה. אני תמיד מתעצבת כשנוסעים אורחים. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות זה שאם מתעצבים, אפשר ללכת לספרייה. הצעתי את זה ללב והוא שמח מאד. בספריית הילדים, הוא הסביר לי בחשיבות רבה שכאן אסור לאכול את הבננה שאכלנו ושאם רוצים לקרוא, אז אסור לשבת באיזור של המשחקים. ואחר כך, במשך שעה וחצי, קראנו כל מיני ספרי ילדים שכתובים בצרפתית אבל הוקראו בעברית, כולל אחד מצחיק במיוחד שקוראים לו: "תגידי, את ישנה", שמתאר בדייקנות מופתית שיח עם ילדים בני 3, וממנו לב צחק מכל הלב, ואמר בחדווה גוברת והולכת: "למה עוד לילה? כי השמש עוד לא זרחה!" (הילד חופר לאימא שלו בארבע בבוקר. אימא שלו עונה בסבלנות שקיימת רק בספרים. המאיירת עושה פלאים מעל הראש של הילדים, ומדברת היישר לליבן של אימהות, עם הפרצופים שהאימא עושה בעודה מנסה לחזור לישון).

6

בשבוע שעבר נפגשתי במקרה עם אליסון, הפמיניסטית חמורת הסבר שזכורה מהפוסט על מועדון הקריאה "קוראים בריביירה". עשינו ביצ'ינג נשי ספרותי על מארגנת מועדון הקריאה הנוכחי. סיכמנו באמירה שכל הכבוד לה שהיא עושה דברים ומקיימת את מועדון הקריאה הזה. אמרתי לה: בואי נעשה משלנו. בשנייה אחת הייתה לנו תכנית שלמה של מה נעשה, איפה נעשה ומתי. ואז נתקלתי פנים אל פנים במושג הזמן בתרבויות שונות. באפריל, היא אומרת לי, אני לא פה, אני בארצות הברית אצל ההורים. במאי אני באירלנד, אצל חברים. אפשר להתחיל ביוני, למרות שגם מתישהו אימא שלי תמות ואני אצטרך להיות כמה חודשים בארצות הברית. ברור שמייד הבעתי תנחומים ועניין באימא שלה, אבל בלב חשבתי: את מתכננת איתי פעילות לעוד חצי שנה?

7

השבוע, נדב למד כל כך הרבה, שאני לא חושבת שראיתי אותו לגמרי ער. אולי הייתה איזו שעה כזאת, ואנחנו בילינו אותה בלנסות לחשוב איך נגיע לליון, שם נמצאת השגרירות הפולנית שתספק ללב דרכון פולני.

8

אתם יכולים אולי לשקלל את כל זה לכדי ציון על מחצית השנה הראשונה? כי אני נתתי לנו ציון די טוב בראש, אבל אני עדיין מודאגת בלב. אני מרגישה שנחוצה פה חוות דעת שנייה.