כל מה שאני יודעת להגיד על ריצה

1

הרגע הזה שבו את עומדת מול נוף יפה ולא יודעת מה לעשות איתו. כלומר, את עומדת שם ומביטה וסופגת את היופי. אחר כך את מחפשת ספסל ויושבת עליו. ואת דואגת גם לקפה וסיגריה, ומביטה. הנוף עדיין יפה, אבל המחשבות שלך מתחילות לנדוד, וכשהן מתחילות לנדוד, הן מביאות איתן נופים אחרים וגם טרדות, מצוקות, כעסים. והנוף היפה נטמע בדברים אחרים, הולך ומחוויר. אבל את מתעקשת כי את רוצה להישאר בתוך הנוף היפה, וזה לא משנה אם הוא נמצא חמש דקות הליכה מהבית שלך או חמש שעות טיסה. את רוצה להישאר בו. אז את מנערת מהראש שלך את המחשבות, לפעמים ממש פיזית מנערת את הראש כדי שהמחשבות ייצאו. ואת מכריחה את עצמך להמשיך לשבת על הספסל, אבל אז דברים קורים בגוף שלך: מגרד לך, חם לך, קר לך, את צריכה להשתין, הספסל קשה מדי, או נמוך מדי, או פתאום את רואה שיש עמוד שמסתיר לך חלק מהנוף. דברים מתעקשים איתך לחזור מהנוף אל החיים.

או שאת יכולה לרוץ. יום אחד בחרתי לרוץ.

2

אני יודעת שמורקמי כתב ספר מושלם על ריצה, שנדב כבר שבועיים שקוע בו, ומחייך אליי חיוכים יודעי-כל שפירושם: אני יודע כמה את תמותי על הספר הזה. אבל אני לא מתכוונת לקרוא אותו עד שאני אסיים לכתוב את הפוסט הזה על ריצה, כי אני לא מתכוונת להתחרות במורקמי. לא הגעתי לרמת היהירות הזאת.

3

ובכלל ריצה זה לא לבחורות עם ציצים גדולים, ככה חשבתי כל החיים. ברור שבחורות יכולות לרוץ, אני לא עד כדי כך שובניסטית. אבל בחורות אחרות, שהציצים שלהם לא זזים עם כל צעד. בחורות רזות, שלא נראות כאילו הן שאלו את בגדי הספורט שלהן ממישהי שרצה. בחורות שמרשות שיראו אותן ברחוב עם פנים סמוקות או חיוורות ממאמץ, בחורות שיודעות להתגבר על מכשולי הגוף ולהתמיד במאמץ למרות הפיתוי פשוט להפסיק וללכת. לא אני.

4

אחד מרגעי השיא שלי בתיכון היה בבגרות בספורט. באותן שנים הייתי רקדנית בלט. רקדתי כמה שעות בכל יום והיו לי שרירי בטן רציניים. בבגרות בספורט הייתי צריכה לעשות אלוהים זוכר כמה כפיפות בטן. נראה לי 30. והיו לי שתי דקות בשביל זה. נניח. ועשיתי את שלושים כפיפות הבטן בלי בכלל להרגיש, ונותרה לי דקה וחצי. ועצרתי. והמורה שלי לספורט, שהיה חבר של ההורים שלי והכיר אותי מאז שהייתי ככה קטנה, כרע מולי, בגובה הראש שלי, וטפח על הרצפה בייאוש, ואמר לי: יש לך עוד דקה וחצי, תמשיכי. ואני אמרתי לו: אבל אני צריכה 30 בשביל לעבור, נכון? והוא אמר לי: כן, אבל יש לך עוד דקה וחצי! ואני אמרתי לו: אבל עשיתי שלושים. והוא המשיך לטפוח על הרצפה, ולהגיד לי: אבל תמשיכי, ואני אמרתי לו: לא. והוא הלך והתכעס, הלך והגביר את קצב הטפיחות. ואני המשכתי בסירוב להמשיך. רגע מושלם של מרד נעורים. היו צריכים לצלם אותנו, בחיי.

אלו היו היחסים היחידים שהכרתי עם ריצה. אם מישהו מכריח אותך לעשות ספורט שאתה לא אוהב, אתה צריך לעשות את המינימום האפשרי וללכת הביתה לעשות דברים שאתה אוהב.

5

אבל אז עמדתי מול הנוף המושלם הזה שהוא הים בניס. ולא היה לי מה לעשות איתו, והשעה הייתה שבע ומשהו בבוקר, וידעתי שאם אני חוזרת הביתה, אני נכנסת ישר למאבקי ההתלבשות, להתבכיינויות של אני-לא-רוצה-ללכת-לגן, ישר להכנת סנדוויץ' לי וסנדוויץ' לו, ישר לחנק של מטלות ורצונות סותרים. ומולי הייתה פאקינג הריביירה הצרפתית, בצבעי כחול-כתום-ורוד-סגול בלתי אפשריים, עם גלים שנשברים באופן מושלם על האבנים בחוף, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ובכלל לא הייתי בבגדי ספורט, כי אני סתם יצאתי רגע מהבית כדי לעשות סיבוב ולהירגע, אז הלכתי. הלכתי. והלכתי. והלכתי. וככל שהלכתי, הנשימה שלי, במקום להכביד עצמה, הפכה קלה יותר, רגועה יותר, מאוחדת יותר עם הנוף, וככל שהמשכתי ללכת, השמש עלתה למקום גבוה יותר בשמיים, ושינתה את הצבעים של הכל. ואני חזרתי הביתה שמחה וטובת לב.

באותו ערב הורדתי לטלפון אפליקציה שמאמנת אנשים כמוני לרוץ מייל. שלוש פעמים בשבוע, טוענת האפליקציה, צריך לרוץ, כדי שבתוך ארבעה שבועות תוכלי לרוץ מייל. זה נראה לי כמו מדע בדיוני, אבל חשבתי לעצמי: בשביל הנוף הזה, אני מוכנה לנסות.

6

וברור שים הוא לא רק נוף. הים הוא תמיד גם המקום הזה שהעיר נגמרת. לא בדיוק מתחיל שם הטבע הפרוע, זה לא איזה ג'ונגל סימבולי בספרים, אבל אז זה כן מקום שבו ההתנהגות היא חופשית יותר. בברזיל, נגיד, כולם ישר מתפשטים לגמרי. נשארים עם המינימום שבמינימום ופשוט רובצים שם. באילת שלי, הים הוא מרחב הנעורים המושלם, המקום שבו קורים הדברים שלא מספרים עליהן להורים. תל-אביב מתכחשת לים שלה, עם הגב לים וכל זה, אבל אפילו שם, בים מותר סתם לשתות בירה אפילו בשעות היום. בצרפת זה לא ככה: התרבות פה, עד כמה שאני מבינה אותה, חזקה, היא לא מוותרת לטבע בכזאת קלות. אבל בכל זאת, הטיילת היא מקום שבו הסדר הוא לא כפייתי, כמו שבשאר המקומות בניס, שבה כל קפה וכל מכולת וכל חנות בגדים יצאו עכשיו ממגזין. לפחות בשעות הבוקר המוקדמות יש שם הומלסים, ושיכורים, ואנשים שמרשים לשיער שלהם להתפרע, וכל מיני קבוצות שעושות יוגה או מדיטציה או קונג פו, ויש את הים, שכל בוקר נראה אחרת, בהתאם לטמפרטורה ולרוח ולמזג שלו עצמו. ופרימת הגבולות הזאת חיונית לי.

ובשבילי, הגבולות מטשטשים עוד יותר כי אני רצה בלי משקפיים. אני לא ממש עיוורת בלי משקפיים, יש לי מספר יחסית נמוך, אבל בשעות הספק חשיכה שאני רצה בהן, ביחד עם המאמץ הפיזי שאני בכל זאת עושה, אני רצה בתוך אבסטרקט, חוצה את הגשר של מונק ב"צעקה", רק בקטע טוב. אני רואה את הים, ואת הגלים, ואת הפסלים הכעורים שמישהו טרח להציב בטיילת, ואת הקרוסלה מאירה באלף נורות ציורים שמישהו צייר ממש מזמן, אבל אני לא יודעת לאמוד נכון את המרחק לחפצים, ואני לא רואה את האנשים שעוברים מולי, האם זהו איש נחמד? הוא חושקני? הוא משחר לרוע? וככה לפעמים יוצא שאני זאת שמסתובבים אליה בחשש כדי לראות למה מישהי נדבקת אליך ככה, שזה היפוך תפקידים משעשע מהרגיל. ולפעמים מישהו בא לי לא טוב בעיניים הסומות שלי, ורק כשאני מתקרבת אליו אני רואה שהוא כל כך שקוע ב-zone שלו של הריצה, שאין לי מושג מה רציתי ממנו. או הפוך: לפעמים אני מחייכת אל מישהו, חיוך של קולגות, רק כדי לגלות שהוא מחייך אליי חיוך מזמין ודוחה. אלו רק אדוות קטנות מקוטן על פני השטח של השלווה והביטחון שיש בניס, כך שאני מרשה לי לשחק בהן בהנאה גמורה.

7

ויש כמובן את הגוף. אפשר להתעלם מהגוף לאורך זמן, עשיתי את זה הרבה זמן, אבל אני חושבת שמשהו קרה מאז שילדתי בנאדם. השעות של הלידה היו כל כך עוצמתיות, משום שהבנתי שהגוף שלי מסוגל לדברים טובים, והתחושה שאני זוכרת הכי טוב מהלידה, לבד מההקלה על כך שהצרבת סופסוף נגמרה ואני אוכל לאכול קרואסון בלי לשלם אחר כך בצרבת מוגברת, הייתה אומני-פוטנטיות גמורה. אם הצלחתי להוציא בנאדם מהגוף שלי, בנאדם שאני גידלתי בעצמי לבדי, אני יכולה לעשות הכל. לעזאזל, אני האדם הקדמון! ומאז, אני קצת מתגעגעת לאומני-פוטנטיות הזאת (לא ללידה. ללידה אני לא מתגעגעת). ובכל פעם שאני רצה, אני מרגישה חלקיק ממנה, חלקיק של אולי-בכל-זאת-יכולתי-לברוח-מהנאצים-אם-הייתי-חייבת.

8

אבל אי אפשר להתעלם מכל שאנשים שרצים שייכים למחנה אחר ממני. מחנה יאיר לפיד. הם רצים. הם מרוויחים הרבה כסף. יש להם שבתות משפחתיות מופזות שמש. יש להם חברים שהם מארחים בבית החד קומתי שלהם בפרברים. יש להם בגדי ספורט ממותגים. יש להם שעון שסופר להם צעדים ומהירויות. הם מדברים ביניהם שיחות משעממות על כמה קילומטרים הם עושים בכמה דקות. הם משתתפים במרתונים ציבוריים, למען השם, ושמים על עצמם מספר ומצטלמים לפייסבוק. יש לי אחות שרצה, ובטח כמה מהחברים שלי גם עושים משהו כזה, אז אני לא יכולה לשנוא אותם בלב שלם, אבל אם נניח הייתה פורצת מלחמת תרבות אודות ריצה, לא הייתי ברצים. והעובדה שאני רצה שמה אותי איתם באותו מחנה, וזה מזעזע. זה כל כך מזעזע, שבפעמים הראשונות אמרתי לנדב: אני לא ממש רצה. אני הולכת-רצה. והוא אמר לי: בבית הזה לא שופטים אותך על זה שאת רצה. אבל אני שפטתי אותי, ודיברתי איתי על זה חלקים רחבים מזמן הריצה. והפכתי בטיעונים נגד ההשתייכות למחנה, ועניתי לכל מיני מקטרגים דמיוניים את כל התשובות הנכונות. אבל בעצם לא נרגעתי מזה, עד שנזכרתי במסיבות נשים (למה בעצם לא קראו להן מסיבות לסביות?) שאליהן הלכתי בשנות העשרים שלי. לא רציתי להיות שייכת ללסביות יותר משאני רוצה להשתייך למחנה הרצים, זה בטוח. ובכל זאת הלכתי. והסיבה לכך הייתה פשוטה: מין. בדיוק כמו שהסיבה לכך שאני רצה היא פשוטה: להרגיש טוב בגוף שלי. והמחנה שאליו משתייכים האנשים שעושים את אותה פעילות היא רמה אחת מעל זה, רמה תרבותית, שנמצאת מעל הרמה הגופנית. ואם היא נמצאת מעל, אפשר פשוט להתעלם ממנה.

9

השבוע הורדתי אפליקציה חדשה, שלא רק אומרת מתי ללכת ומתי לרוץ, כדי להתקדם במספר הקילומטרים שרצים. באפליקציה החדשה יש אימוני אינטרוולים של ריצה, ואימונים להגברת הקצב של הריצה, ואימונים כדי למצוא את הקצב הנכון בשבילך, ואימונים כדי למצוא את הדרך הנכונה לרוץ וכל מיני דברים למתקדמים כאלו.

ואחרי כל המילים האלו, אני רק רוצה להבטיח שאני נמצאת בשולי המחנה ההוא, המקסימום שלי הוא שלושה קילומטרים.