יומן: שבוע ויום

1

המטרה: שמונה ימים בלי נדב, מבלי לפרוק על לב חוסר סבלנות או מצוקה רגשית.

האמצעים:

– אחות חמודה אחת שבאה ומקצרת את הזמן לשישה ימים

– מישהי שהיא קצת חברה שלי והבן שלה הוא קצת חבר של לב

– מתירנות הורית

– חשבון בנק

וזהו.

2

כאן הייתה פסקה שנמחקה שמסבירה למה זה נחשב בעיניי משימה: לבלות שבוע לבד עם הילד שלי. יש בטח אימהות איפשהו שמקבלות את זה בניחותא. ובכן, היא נמחקה כי התשובה היא ככה. ככה אני. ואני הסטנדרט. פה, בבית משפחת שרון מרדכי, שבוע ויום בלי אף מבוגר נוסף לחלוק איתו בחיים הם משימה.

3

יום שבת בצהריים

אנחנו משחקים בליצור שריפות בגינה הקטנה ליד הבית. השריפה מורכבת מעלים יבשים, ואנחנו צופים אחראיים: מייד אחרי שאנחנו מדליקים את השריפה בכאילו, אנחנו גם מכבים אותה בעזרת ענף ארוך שהוא הזרנוק.

אני נזכרת בעצה של האחות החמודה מלמעלה, שיודעת דבר או שניים על בעלים שנוסעים למקומות רחוקים, שאמרה: יום יום, שעה שעה. יעני, אל תחשבי איך את עושה את זה. פשוט תעברי כל שעה כאילו זו השעה שאת צריכה לעבור.

אנחנו בגינה ואני מרגישה איך אני מקיפה את עצמי בחומה. זאת הדרך האוטומטית שלי להתמודד עם משימות: עזבי אותך רגשות, תביאי יעדים. אני פיזית מרגישה אותה נבנית בתוכי ואני חושבת שאנחנו נעבור את זה בהצלחה ובקלות יתרה. מה יהיה אחר כך ומי יפרק את החומה? גם נדב צריך לעשות משהו בחיים האלה.

4

שבת בלילה

לקראת התזה המלבבת שלי: "שיח יתומים: סופרים וסופרות ישראלים מדברים על אימותיהם המתות" קראתי מאמר מעולה של אחד שקוראים לו הולברוק, שמנתח את פיטר פן. הוא מספר שם על ג'יימס בארי, המחבר של פיטר פן. אח של בארי התאבד ואימא שלו הסתגרה בתוך עצמה ופרשה מן העולם. הולברוק אומר שם שילדים צריכים את האימא שלהם שתסתכל עליהם. בכל פעם שהיא מסתכלת עליהם היא מאששת את קיומם, היא מזכירה להם שוב שהם כל יכולים, וכשהיא לא מסתכלת הם הופכים להיות שקופים, הם מפסיקים להיות סובייקט פעיל. בגלל זה, הוא אומר, בארי המציא את פיטר פן, ארץ הילדות הבלתי נגמרת, שבה האימא היא בת אלמוות וחסרת מיניות שתפריע לה בדרכה.

זה נכון, כמובן, לכולנו. כולנו ניזונים ממבטים של אנשים אחרים. הם אלו שמזכירים לנו איפה אנחנו בעולם. אבל שבוע? אני אומרת לעצמי. שבוע אני יכולה גם בלי מבט. לא של נדב, ולא של אף מבוגר משמעותי אחר.

5

ראשון בבוקר

אני שמה לב שלב לוקח מאד ברצינות את התפקיד שנדב נתן לו: תשמור על אימא. הוא לא מתווכח. הוא לא מתבכיין. הוא ילד טוב בצורה קיצונית. ואנחנו נפגשים עם הקצת חבר שלו והקצת חברה שלי לבוקר של כיף בגינה ציבורית פלוס פלאפל. לב שומר על פאסון אפילו כשאלכסנדר, שלא נראה כאילו הוא שומר על אימא שלו בכלל, לוקח חופן צ'יפן אחרי חופן צ'יפס ומיירט אותם ביונים שמסתובבות בסמוך אלינו. לב מתקרב אליי ולוחש לי: יש לי הפתעה בשבילך. נרגש, הוא לוקח אותי לירקן הסמוך כדי שאקנה לו ליצ'י.

6

שני בבוקר

לב בגן ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני מזכירה לעצמי את ההגדרה העצמית הכי אהובה עליי: אינטרוברטית. יעני, מופנמת. החסרונות: לעולם לא אהיה מלכת הכיתה. היתרונות: אני יכולה לבלות עם עצמי מיליון שעות. אני אומרת לעצמי: את יכולה לבלות עם עצמך מיליון שעות, זוכרת? אני אומרת לעצמי: זוכרת, אבל. אני אומרת לעצמי: אני לא רוצה לשמוע אבל. יש לך עבודה. יש לך לימודים בצרפתית. יש לך קורס בקורסרה. יש לך את כל הקולות בראש שלך, לבד את לא. תירגעי. אני נרגעת.

7

שלישי בבוקר

השבוע ראיתי עם לב את "סיפור של צבע", סרט די חמוד לילדים, שבמרכזו ענק שחוסם את מפל הצבעים מלהגיע לעיר הצבעים, כי הוא רוצה את כל הצבעים לעצמו. הצבעים לא יודעים מה לעשות ולאט לאט מאבדים מהגוון שלהם והופכים יותר ויותר חיוורים.

אני מרגישה שאני הופכת ורודה חלשה.

[הצבעים מנצחים בסוף]

8

יום רביעי

די. אני לא מסוגלת יותר. לא דיברתי עם בנאדם מבוגר שלא בטלפון מאז יום ראשון. אני לא יכולה יותר לעשות שריפות. אני לא רוצה יותר לבנות בלגו. אני לא יכולה לקרוא אפילו עוד פעם אחת את הספר המקסים שלקחנו מהספריה שמתאר בפרוטרוט מה קורה בטיסה, כולל הדיוטי פרי וחיות המחמד בכלובים בבטן המטוס. ובעיקר, אני לא יכולה יותר להתעקש על כלום. מצדי, שלא יתקלח, לא יתלבש, לא יאכל, לא יצחצח שיניים, לא ינעל נעליים, לא ילבש מעיל, ויאכל רק שוקולד עד יום ראשון. הוא יעמוד בזה.

לב כבר מיצה עד תום את תפקיד הלשמור עליי, ורק מדי פעם, כשאני נושפת אוויר כדי לא לצעוק, הוא אומר לי: מה קרה? את עצובה? ואני אומרת לו: מה פתאום עצובה? תראה איך אנחנו מכבים יפה את השריפה. אפילו הוא לא קונה את זה, אבל זה לא מפריע לו להמשיך לברוח לקצה הבית בכל פעם שאני אומרת לו: יאללה, נועלים נעליים.

9

חמישי בבוקר

לא יודעת איך, אבל התנדבתי להיות אימא מלווה בטיול של הגן לפארק ליד ניס. אני קמה בבוקר בידיעה מוחלטת שאין לי חשק לילדים היום. אפילו לא לשלי. בטח לא לילדים של אחרים. בטח לא לילדים שמדברים צרפתית.

חמישי בצהריים

אנחנו בפארק: אני, עוד אימא, שלוש גננות, וחמישה עשר ילדים בני 3. מזמן לא נהניתי ככה. אנחנו מוצאים פטריות ביער ומכניסים אותן לסל גדול. בסל יש גם עלים יפים במיוחד שהילדים מצאו. אנחנו אוכלים סנדוויצים עם טונה ומלפפונים קלופים. הילד שלי אמנם לא משחק עם ילדים אחרים, אבל גם הילדים האחרים לא ממש משחקים אחד עם השני, והוא גם הכי יפה וגם הכי חמוד, והוא רץ ביער כמו חיה עם המון המון צבעים חזקים. אני אוהבת אותו. פפפ, קטן עליי. אני יכולה להיות איתו עוד שבועיים

9

סופשבוע מושלם עם אחותי ונדב מגיע ביום ראשון. דבר ראשון אני בורחת ודבר שני הוא מתלונן: מה זה? מה זאת החומה הזאת סביבך. גם לך יש עבודה בחיים, אדוני.