מתנה

1

זה קרה בפעם הראשונה בערך לפני שנה, כשלב התחיל לדבר מלים ומשפטים שלמים. אני שטפתי כלים במטבח, ולב הסתכל בספר "מי שתה לי"? שמתי לב שהוא מסתכל על אותו עמוד הרבה זמן וסיקרן אותי לראות מה הוא עושה שם. אז השארתי את המים זורמים – כל שינוי בסטטוס קוו מצריך הפסקה מוחלטת של המעשים וחקירה מחודשת, הלא – והתגנבתי חרש חרש מאחוריו. מצאתי אותו מתבונן בתמונה שבה הגמל הבן, אחרי ששתה את כל המיץ, התקלח, והתעצבן שלא נותנים לו לראות בטלוויזיה חדשות, קורא לאבא שלו, ואבא שלו בא בִּדְּהָרָה לקחת אותו. ולב ישב והתכונן ולחש לעצמו: בִּדְּהָרָה. בִּדְּהָרָה. בִּדְּהָרָה.

אני לא חושבת שזה קרה באותו יום, שהוא הגיש לי את המילה החדשה.

הוא ביקש לקרוא את "מי שתה לי", ואני כמובן עצרתי לפני הבִּדְּהָרָה, כדי שהוא יוכל להגיד. ואז הוא עצר, הסתכל למטה, אזר את כל היכולות והאומץ שלו, ואמר בקול קטן אך ברור: בִּדְּהָרָה. ואז, אחרי שהיה לו ברור שזה יצא כמו שהוא התכוון, הוא הרים אליי מבט חגיגי ומצפה, חייך חיוך מלא, ואמר לי בלי מלים: בשבילך, אימא. וככה הוא הגיש לי את המילה הראשונה שלו. אימא לא יכלה לענות, כי היא בדיוק נהייתה שלולית.

2

אני באה משושלת של הגשת מילים. כשהייתי בכיתה ח', הייתי צריכה לבחור שיר לנתח לבד. אני לא זוכרת אם אימא שלי, המורה לספרות שאצלנו בבית מכונה גם עדה בלדה, הציעה את השיר, או שהוא היה ברשימה שממנה היינו צריכים לבחור. אבל לשולחן הגיע השיר בובה ממוכנת של דליה רביקוביץ'. ואני זוכרת אותנו עומדות ליד השולחן בפינת אוכל, שעליו הייתה מונחת מפה ורודה עם ציורים בבורדו, ומעליו הייתה מנורה משוגעת וחזקה בטירוף. והתחלנו לדבר על השיר, לעבור שורה שורה ולנתח אותו בעל פה, אחת מבוגרת ואחת צעירה, ולאט לאט המשמעות המלאה של השברים שהודבקו והקנוקנות שנאחזו התבררה. ואני זוכרת איך התחלתי לדבר על השיר מלאת התנגדות, כי הייתי בת 14 וכל מה שאימא שלי אמרה נשמע כמו מה שאימא שלי אומרת, ואיך סיימתי אותו מלאת התפעמות. מהשיר, מהפמיניזם, ממה שאימא שלי הגישה לי כרגע. אחר כך, כשלמדתי אותו באוניברסיטה, הפתיע אותי עד כמה הסשן הזה בפינת המטבח הגיע עד ליבו של השיר.

(והמורה שלי לספרות באותו זמן, שלא ידעה דבר על האופציה שמישהו יגיש לך מילים מתנה, שאלה אותי: את בטוחה שאימא לא עשתה בשבילך את העבודה? וכל כך נעלבתי, שמחקתי אותה מייד. שמתי עליה קו ומאז לא הקשבתי למילה ממה שהיא אמרה).

3

מאז לב הגיש לי כבר הרבה מילים. אני אף פעם לא יודעת מה נחשב עבורו ראוי להגשה, ומה אפשר סתם כך להתחיל להשתמש. אלו לאו דווקא מלים שנחשבות קשות, או צירופים עם הרבה מילים. זו החלטה שלו, ואני שמחה מאד עם כל מילה שהוא מגיש לי. ושמחה גם עם מילים שהוא ככה סתם אומר: "זה יכול לשמש אותנו בתור פיג'מה, אימא" היה האחרון והמצחיק בהם.

ואתמול יצאנו מהגן, והוא שאל: "את יודעת איך אומרים תפוח בצפרתית?" ומייד הוריד את המבט, ואני ידעתי שהוא אורז לי את המילה יפה יפה בנייר צלופן אדום, וקושר בסרט זהוב ברוח החג המתקרב, ואמרתי: "איך?" והוא אמר: "לה פום" והרים אליי מבט חגיגי ומצפה, וחייך חיוך מלא. והמשיך: "את רוצה להיות לה פום רוג' או לה פום ורט"? וככה לב הגיש לי את המילה הראשונה שלו בצרפתית.

התפוחים, אגב, של סזאן