1
אחרי שנרגעתי מהפרסום של "שתיים" התחלתי לכתוב את הספר השני שלי. ידעתי שזה יהיה ספר על בדידות, שזה נושא שמעסיק אותי מזמן (גם על זה אני מתכננת פוסט מתישהו), וגם על אינטרנט (כי זה נושא שלא מעסיק מספיק את הספרות בעברית. לא מתוכנן שום פוסט בנושא. זה כל מה שיש לי להגיד עליו). והלכתי לכתוב. אני כותבת מהר כשאני כבר יושבת לכתוב, אבל אני לא כותבת הרבה. וזה לקח אני חושבת שנתיים, ובסוף היו לי ביד שלוש נובלות שונות מאד אחת מרעותה, אבל שבעיניי השלימו מעגל שלם של מחשבה שלי על בדידות.
ושלחתי אותן. קודם כל לחרגול, שם הוצאתי את "שתיים". ואלי הירש העורך אמר שהן צריכות עבודה וגם הסביר לי איך לעבוד עליהן, והיה ממש מוכשר ונחמד כהרגלו. ועבדתי עליהן עוד. ואחרי עוד זמן הן היו מוכנות. אבל אלי הסביר לי שבחרגול לא מוציאים נובלות.
אז שלחתי אותן שוב. לכל ההוצאות שאני חושבת שרלוונטיות לספר. קיבלתי תשובות. התשובות התחלקו לשני חלקים; אף פעם לא דבר טוב. החלק הראשון היה שאני כותבת יפה. שזה היה נחמד. החלק השני היה שנובלות זה לא טוב. חלק אמרו שנובלות זה לא טוב נקודה. חלק אמרו שנובלות זה לא טוב עכשיו. וזה היה מכעיס. מאד.
אז כעסתי.
2
אני מחשיבה את עצמי פרח ספרות. יום אחד אני אהיה סופרת. אבל אני לא חושבת שמישהו שהוציא ספר אחד הוא כבר סופר. זה דורש יותר תרגול מזה. כמו שבלרינה לא נחשבת בלרינה רק כי היא הופיעה בפעם הראשונה בחייה בלהקה. בראש שלי בערך בספר השלישי את נהיית סופרת. עד אז את מתמחה.
ואני חושבת שסופר זה מקצוע. לא תחביב. לא משהו להעביר את הזמן. לא טיפול פסיכולוגי ציבורי. אבל אני גם חושבת שלמרבה הצער נולדתי בתקופה ובמקום שהמקצוע הזה הוא מקצוע שלא משלמים בו כסף. בעיניים שלי יש דיסוננס חמור במלים האלו: מקצוע שלא משלמים בו כסף, אבל אף פעם לא הצלחתי ליישב אותו, אז פשוט הנחתי לו להיות דיסוננס.
אני גם חושבת שאדם צריך כסף כדי לחיות אני אוהבת לחיות בנעימים. אני אוהבת לא לחשוב על כסף. אני לא טובה בלהוריד את רמת החיים שלי כדי להרוויח פחות. למרבה המזל, אני יכולה לעשות את זה, ואני יכולה לעשות את זה בתנאי שאני לא עובדת בכתיבה. אני בטח לא מסתמכת על הספרות שלי כדי להתפרנס. אבל גם לא על כתיבה בתשלום של דברים אחרים. הפסקתי עם זה בינתיים. אני כותבת בתשלום רק אחרי שהמשכורת החודשית שלי כבר מובטחת ממקורות שבימינו נחשבים ראויים לתשלום הגון.
3
סטיבן קינג כתב ספר שקוראים לו "עונות מתחלפות". זה ספר מדהים בכל מיני דברים, אבל בעיקר בסבלנות של קינג. יש שם ארבע נובלות (כן, נובלות) שכל אחת שונה מרעותה מאד וכל אחת מציירת עולם שלם, מסקרן, תובעני וסגור. קינג כתב לספר הזה אחרית דבר (ויקיפדיה מספרת שזה קרה ב-4 בינואר 1982) ובה הוא סיפר על ההוצאה של הספר. והוא כתב שבאיזשהו שלב הוא הבין שהוא הגיע ל"עמק המוות של הכותבים. נובלות שבין 25,000 ל-35,000 אלף מילה". זה ציטוט מהזיכרון. אבל הציטוט הזה חי מאד בזיכרון שלי. כי הוא עמד שם, פאקינג סטיבן קינג, לא אני, בפאקינג אמריקה, לא ישראל, בפאקינג 1982, לא בימי האינטרנט שהרס את התוכן בתשלום, ואמר שנובלות זה עמק המוות. ואז הוא סיפר שהוא שכנע את העורך שלו לתת לספר שם אחד, לכתוב כותרות קשורות לכל אחת מהנובלות, ולהוציא אותן. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הספר הזה מפורסם משום ששלוש מהנובלות בו הפכו לסרטים הוליוודים מצליחים, ללמדכם וללמדי שנובלות הן לא בהכרח זוועה ספרותית.
4
בגלל זה, כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה, אני אף פעם לא אומרת סופרת. כי סופרת זה מה שאני עושה כשאני מפנה לזה את הזמן. בשאר הזמן אני אדם עם עבודה רגילה: אחראית הדיגיטל של אנקורי, וזה מה שאני מספרת להם. אני עושה את זה כי אני מדמיינת את התגובה שלי לתשובה: אני סופרת. התגובה האמיתית שלי, שאני אף פעם לא אומרת בקול, היא: אז ממה את חיה? אפשר להניח לדיסוננס, אבל לא תמיד הוא מניח לך.
בשלושה חודשים שעברו מאז שאנחנו בניס, יצא לי להיות בהרבה שיחות היכרות מצחיקות/משמימות שכאלו: מאיפה את? למה בעצם באת דווקא לניס? (התשובה המקובלת, שתדעו, היא מזג האוויר. איזה עולם זה שאנשים בוחרים להגיע למקום לפי מזג האוויר בו לעולם לא אבין). מה את עושה? ובשיחות האלו, בכל פעם שאמרתי: אני עושה שיווק דיגיטלי לרשת חינוך, התגובה הייתה: אה, נחמד. שזו תגובה בסדר, אבל גם היא קצת משמימה.
ואז, באחת הפעמים, בשביל לגוון לעצמי קצת, ובגלל שאנשים בשיחות כאלו אף פעם לא אומרים דברים רעים ולא שואלים אותך שאלות מציקות, זה מנוגד למזג האוויר המנומס ולגבינות, אמרתי: אני סופרת. והשיחה מייד התגלגלה למקומות אמיתיים: של שאיפות ספרותיות, של קריאה, של סופרים אהובים. דברים שאני אוהבת להקשיב להם (כשלעצמי, אני אף פעם לא יודעת מה להגיד. כל הסופרים שאהובים עליי מרקדים מולי בשורה ומסתירים לי את המחשבה, ואני נבהלת להגיד מישהו ולא להגיד את השני, אז אני פשוט בוחרת במקום את השאלה: מה הספר שאת קוראת עכשיו).
אז המשכתי. כל פעם ששאלו אותי מה את עושה, אמרתי: אני אחראית שיווק דיגיטלי וסופרת. וכל פעם העניין של הסופרת הצית זיק של עניין בשיחה וזיק של וידוי בשיחה. אני יודעת שכולם כותבים, אבל לא ידעתי שכולם כותבים. אפילו אנשים שעושים MBA בעיר עם מזג האוויר!
5
לפני זמן מה, כשעבדתי במשך שנה בתור מורה לספרות בסטודיו אנקורי, יצא לי להיפגש עם אשכול נבו לחמש דקות. הוא היה נחמד בצורה יוצאת מגדר הרגיל, ואני התביישתי בצורה יוצאת מגדר הרגיל כי בחיים לא קראתי ספר שלו. ולמרות שאני לא נוהגת לדבר על עצמי כסופרת, זה יצא לי. וגם יצא לי כל העניין עם הנובלות. ואשכול נבו, שאפשר להגיד שהוא יותר מהז'אנר של סטיבן קינג מאשר מהז'אנר של דרור בורשטיין, נניח, הסתכל עליי בשלווה, חייך את החיוך המקצועי שלו (ידעתי את זה כי ישר היו לו קמטים בדיוק לפי החיוך, כי הוא עשה אותו מיליון פעם) ואמר: אז תרמי. תעשי כאילו אלו לא נובלות, אלא חלקים מספר.
6
בצרפת יש חנויות ספרים מדהימות. באמת מדהימות. לא בית קפה עם חנות ספרים, שנורא נעים לשתות בו קפה ולכתוב. לא חנות ספרים שהיא גם חנות צעצועים וגם חנות הדפסי משי וגם חנות ניירות שכיף לכתוב עליהם. חנויות ספרים מדהימות. יש בהן המון המון ספרים. הן מסודרות בצורה שנעים לגשת בה אל המדפים. הן נינוחות. ויש בהן ספרים יפים יפים מכל הסוגים. ספרי בישול עם צילומים מדהימים. ספרי ילדים במגוון מטורף של צורות, גדלים וסגנונות איור. ספרי טיולים בכל גודל. ומדפים על גבי מדפים של ספרות יפה.
ואני לא יכולה לקרוא שום דבר מזה.
זה מתסכל בטירוף.
אבל זה גם מעודד: כי בתקופה שבה אני חיה, למעשה ממש במדינה שבה אני חיה כרגע, יש עולם שבה סופר הוא מקצוע אמיתי. שמשלם כסף. יש סיכוי לבטל את הדיסוננס.
7
עוד לפני שנסענו, התנאים בשלו והחלטתי שאני אעבד את שלוש הנובלות לספר. נפגשתי עם ארנה קזין לייעוץ (דבר שאני ממליצה עליו מאד. עצם הנוכחות של ארנה מרגיעה את הדיסוננס. בשבילי, ארנה תמיד משדרת: זו שאלה לא רלוונטית. ספרות זה חשוב נקודה) והחלטנו: נובלה אחת נשארת בחוץ. שתיים יעובדו ככה שיתאימו אחת לשנייה, ושני קטעים חדשים יתווספו.
8
נדב לימד אותי הרבה דברים בחיים שלי, אבל הדבר הכי חשוב שהוא לימד אותי זה: תגידי מה את רוצה. למעשה, זה היה הדבר שגרם לי להתאהב בו מהתחלה. נדב יודע מה הוא רוצה, והוא אומר את זה. לא בעלבון כלפי אף אחד. לא בדרישות בלתי מתפשרות. לא באגרסיביות. הוא יודע מה הוא רוצה, כי הוא חשב על המצב, והוא החליט. אחרי שהוא מחליט מה הוא רוצה, הוא ניגש לברר מה צריך לעשות כדי להגיע לזה. אם יש קשיים, הוא משנה את מה שהוא רוצה בהתאם לקשיים או משנה את הקשיים ככה שיתאימו למה שהוא רוצה. הוא עושה את כל זה בהרבה מחשבה ונדיבות. אני נדהמת כשאני רואה את זה בחיים האישיים שלנו, וכשאני שומעת על זה בעבודה שלו, הלסת שלי נשמטת. כי זה תמיד עובד לו. תמיד.
זה לוקח הרבה זמן ללמוד להגיד מה את רוצה. בלי לחשב מה תהיה התגובה. בלי לחשוב מי יצטרך להקריב מה. בלי לחשוב על הדרך להשיג את זה. בלי לחשוב האם זה ריאלי. פשוט להגיד מה את רוצה, ורק אחרי זה להמשיך הלאה.
9
אז אמרתי לו: תשמע, יש הרבה חנויות ספרים בצרפת. אולי זה באמת מקצוע? אבל אני רוצה גם עבודה נורמלית! אני לא רוצה להיות רק סופרת! זה מביך! (ניהלנו אי אילו שיחות בנושא בעשר השנים האחרונות. הוא מקבל תקציר).
והוא אמר לי: ברור שזה מקצוע. תסיימי כבר את הספר שלך. (ניהלנו אי אילו שיחות בנושא בעשור האחרון. גם אני מקבלת תקציר).
10
וככה יצא שנדב הציע לי לנסוע לסופשבוע כתיבה כדי לסיים את הספר. ואני אמרתי כן, כי ככה הוא לימד אותי. ופחדתי מוות, ונסעתי, והתרגשתי מוות, והייתי בודדה מוות, וככה יצא שסיימתי את הטיוטה של הרומן השלם ואני יושבת פה, מלהגת, ואוכלת גבינה קונטה.
התכוונתי בכלל לכתוב על הסופשבוע הזה, אבל יצא לי משהו אחר. לא נורא. בפעם הבאה.
מה את (באמת) רוצה? לפעמים זה כל מה שצריך.
וארנה קזין… היא לא נתנה לי אף פעם יעוץ אבל עצם זה שאני יודעת שהיא נגישה ושזו אפשרות – זה מאוד מרגיע.
מחכה לעוד פוסטים שלך, את כותבת נורא יפה.
אני רוצה, וגם תיכננתי מזמן, שתהיי עורכת. נשיקות.
מזל טוב ענק
איזה כיף לקוראות שלך!!!