1

הייתי לקראת סוף הריצה של אותו בוקר כשהבנתי את זה. הזריחה בדיוק התחילה, ואני הייתי עם הגב לים ועם הפנים לנמל, בירידה. מולי היו הרבה יאכטות מטורפות וספינות מטען גדולות, משמאלי הר עם טירה ופארק ומימיני שמיים שעברו מכחול עמוק של סוף הלילה לוורוד של תחילת היום. לקראת סוף הריצה כל האנשים שרצים בטיילת מקבלים את אותה זווית של הרגליים, כאילו שלא חשוב איזה מרחק הם יעברו, כל עוד הרגליים שלהם ימשיכו לזוז, זה נחשב שהם הצליחו. זה כנראה נכון. אבל רציתי לבדוק איזו תחושה פנימית שהייתה לי, שאם רק ארחיב את הצעדים שלי, אם רק המרווחים בין כפות הרגליים שלי יגדלו, אוכל לרוץ למרחק, אוכל ממש להתעופף.

2

כן, אני רצה. קצת. כמה דקות בכל פעם. ואז קצת הולכת. ואז ממשיכה לרוץ. הכל על פי הוראות שנאמרות לי מהאוזניות, בידי איש שמעולם לא פגשתי, וגם לא באמת קיים, אבל אני בטוחה שהוא היה קוורטרבק ושיש לו שיער בלונדיני, והוא גדול ושרירי וכל מה שאני שונאת בגברים, ושהייתי פשוט מתעבת אותו, לו הייתי פוגשת אותו. אבל הטיילת כל כך יפה ורחבת ידיים ומזמינה, והמאמץ הקטן שאני עושה כל כך מרחיב את הלב, שאני רצה. מתישהו אכתוב על זה בהרחבה.

3

ואז הבנתי: אני כן חולמת על תעופה. הרבה שנים זה הטריד אותי, לא כמו האם אני שמנה או האם אני חברותית וטובת לב, אבל הטריד אותי שאנשים אחרים חולמים על לעוף ואני לא. זה הרגיש לי צר, ומדוכא, וכלוא ואני מחזיקה מעצמי מלאת דימיון. ובאותה שנייה, הבנתי שאני עפתי בחלום מיליון פעמים. זו לא תעופה באוויר כמו סופרמן, עם הידיים פרושות לצדדים והמבט מרחף, גבוה מעל הבניינים. לא. זה יותר כמו קפיצה שלעולם אינה נגמרת. היא תמיד מתרחשת בתוך מקום סגור, הרבה פעמים במורד מדרגות. בחלום אני קופצת גבוה, ואז מושיטה עוד רגל קדימה ובמקום לנחות, ולעשות את כל העניין עם כיפוף הברכיים וקליטת הזעזוע של משקל הגוף, אני פשוט ממשיכה לעוד קפיצה ועוד קפיצה, בלי לגעת בקרקע באמצע. ובחלום זה מרגיש כל כך אפשרי, שלרגע לא חשבתי על זה. אף פעם לא התעוררתי בהשתוממות או הרגשתי צורך לדבר על זה. פשוט איכשהו, בגוף שלי, אני ידעתי שאני יכולה לעוף. עד אתמול ידעתי שאני יכולה, במקרה הצורך. זה היה כמו משנה צבע בטאקי. אתה לא משתמש בו עד שאתה חייב.

4

זה תמיד הזכיר לי גראנד ז'טה, שזה צעד בבאלט. הרבה פעמים זה בא בסוף: שסה, פה-דה-בורה, גראד ז'טה. או ככה:

כל המילים האלו הן בצרפתית ואני מכירה אותן בלב, מהילדות שלי, מלאת הבאלט. וככל שאני מתקדמת בלימודי הצרפתית שלי אני מבינה שהן מילים אמיתיות, לא של באלט, אל של השפה, ואני פוגשת אותן ככה פתאום, באמצע שיעור על ההטייה המשונה של הקבוצה השנייה של הפעלים, לא משנה. ופתאום המורה אומרת טומבה, ואני יודעת מה זה! אני יודעת כמו שאני יודעת מילה בעברית!

הפעם האחרונה הייתה סוטנו (soutenu).

בבאלט זה הרגע הזה ליד הבר, שאת אוספת את כל כולך, עולה על כריות האצבעות לרלווה, ואז מסתובבת לצד השני של הבר, וממשיכה את התרגיל בצד השני. זה רגע של עצירת נשימה, של הכנסת הבטן, של כיווץ עצמי. ופתאום גיליתי בשיעור האחרון, שזו גם המילה למשלב שפה רשמי. כמו לחנוט את עצמך בחליפה ועניבה. איזו התאמה מושלמת!

5

פתאום אני נזכרת שיש סיפור כזה של סופר צ'כי שמוטי המליץ לי עליו. צ'אפק? על האיש שקפץ גבוה? והיה משהו עם משטרה?

6

אז גראנד ז'טה, אבל בלי לנחות, וגבוה באוויר, כמו רקדנים מקצועיים. והייתי בטוחה שאני יכולה. ולא ידעתי שאני בטוחה. וגם לא ידעתי שאני לא יכולה. וברגע אחד הכל התגלה לי. ולא ידעתי אם לשמוח על זה שגם לי יש אופק ודימיון או להתאכזב שאיבדתי את משנה הצבע שלי. בכל זאת, יכול היה להיות שימושי.